אליס - 4 ק"ג, לידה ראשונה, לידה טבעית!! - פשוט ללדת

אליס – 4 ק"ג, לידה ראשונה, לידה טבעית!!

סיפור הלידה של אליס

אליס נולדה ב נולדה ב 1.7.18 בשעה 4:03 בבית חולים כרמל, לידה טבעית, במשקל 3945 גרם.

מאוד רציתי לידה טבעית, אז חקרנו הרבה בנושא ועשינו את הקורס של היפנובירת'ינג של פשוט ללדת עם Maya Sultanik המקסימה, קורס שמאוד עזר בלידה. החלטנו ללדת בכרמל גם בגלל קרבה גיאוגרפית (אנחנו גרים מעבר לוואדי) וגם כי נשמע מהמלצות שהיחס שם ללידה טבעית הוא חיובי.

ביום שישי ה 29.6 התחילו לי צירים קלים יחסית, מהבוקר. התחלתי לתזמן ולעדכן את הדולה שלי Ravit Kadosh Granot Doula. בגלל GBS חיובי ובגלל שחשבתי שהגיע הזמן להיבדק (הצירים לא לגמרי הסתדרו והיו כל 6-7 דקות) נסענו לכרמל. שם עשו לנו מוניטור ושחררו הביתה כי הפתיחה הייתה 1 ומחיקה 50.

בלילה ישנתי בלי צירים (כמה נוח!) ובשבת הם התחדשו והתחילו להצטופף ולהתחזק. העברתי הרבה מהם על כדור פיזיו, תוך כדי נשימות בלון כמו שלימדו אותנו בקורס, זה מאוד עזר. בשלב כלשהו הם נהיו צפופים עד כדי 4 דקות, כולל "התקפים" של צירונים כל 2 דקות, והחלטנו לחזור לבית החולים.

בבית חולים עשו שוב מוניטור, הרופאה בדקה פתיחה – הייתה 2 עם מחיקה 80. הרופאה הציעה לעשות סטריפינג בטענה שזה יקדם את הלידה, ואמרתי לה שבינתיים אני מעדיפה לחכות עם זה ולראות, אולי היא תתפתח לבד. אז היא אמרה לנו ללכת לטייל שעתיים ולחזור לבדוק התקדמות.

את הטיול הזה שלנו אני כנראה לא אשכח עוד הרבה זמן. הצירים ממש הצטופפו ונהיו חזקים יותר, כשירדנו במדרגות בתוך בית חולים הייתי עוצרת אחרי כל קומה לעוד ציר. הלכנו לטייל בחוץ, כשכל ציר הייתי נתלית על בעלי והוא היה מזכיר לי לנשום, זה היה מאוד עוזר. אפילו להרגיש את הנוכחות שלו והתשומת לב עזר לי מאוד נפשית.

כשחזרנו לבית חולים הפתיחה הייתה 3, והסכמתי לסטריפינג כי רציתי שהלידה תתקדם. הרופאה הציגה שתי אפשרויות -או ללכת ולנוח בבית, ולחזור (מבחינתי לא היה אופציה כי הרגשתי שאני כבר מתקדמת) או להתאשפז בינתיים במחלקת נשים ולעבור לחדר לידה כשהעניינים יתקדמו – זה מה שעשינו. הדולה המדהימה שלי הגיעה כשהיינו כבר במחלקת נשים, שלחה אותי לעשות מקלחת עם מים על הבטן, מה שקצת עזר, לדעתי בעיקר להרגיע את העצבים, עשתה עיסויים ברגליים ובעיקר תמכה נפשית. בכל ציר נשמתי ביחד עם בעלי, ניפחתי בלון דמיוני בבטן ושחררתי (השחרור כאב הרבה יותר מהניפוח..). באיזשהו שלב בדקו אותי שוב, פתיחה 3.5, ויאללה לחדר לידה.

בחדר לידה עמעמנו את האורות, מצאנו כדור פיזיו, התיישבתי עליו והדלקנו את פלייליסט הלידה שהכנתי מראש, עם השירים שאני הכי אוהבת. ברגע שהדלקנו את המוזיקה, התפרקתי בבכי לגמרי. זה פשוט ריגש אותי מדי, הרגשתי שזה סוף סוף קורה ולא האמנתי, לא הצלחתי להכיל את זה. מיכאל בעלי והדולה היו איתי בכל רגע, תמכו עזרו והרגיעו, וזה היה כ"כ משמעותי. תמיד בציר הייתי צריכה את בעלי שיהיה שם, יעשה לי עיסוי מאחורה, יגיד לי לנשום, זה החזיק אותי במשך כ"כ הרבה שעות.

בשלב כלשהו הדולה הציעה לשנות תנוחה, אמרה שזה יקדם את הלידה. עברתי למיטה, להישען על הראש המורם שלה, וקיבלתי סדרה של צירים אחד אחרי השני, כואבים יותר. באיזשהו רגע הרגשתי כאילו מישהו ירה לי מתוך הבטן החוצה, ואז – מפל של מים על המיטה. ירדו המים.

השעתיים האחרונות של הצירים (בדיעבד זה היה שעתיים, אני בשלב זה איבדתי תחושת זמן לחלוטין) היו לי קשות במיוחד. הכאב שהתמודדתי איתו בהצלחה עם נשימות עד כה, התעצם וכבר לא הצלחתי להתרכז בנשימות. הייתי על הצד במיטה, במצב חצי מעורפל, החזקתי חזק בבעלי, בדולה, מי שהיה באותו רגע שם, וכבר צעקתי בצירים. הם באו אחד אחרי השני, בלי הפסקה כמעט, והרגשתי נפשית שזה כבר יותר מדי. זה היה הרגע שאמרתי להם שאני רוצה אפידורל. אמרתי לעצמי – אם יהיו עוד עשרה כאלה, אני פשוט לא אחזיק מעמד (בפועל לדעתי היו משהו כמו 3-4, זה היה ממש הסוף של תהליך הפתיחה). הם הקשיבו לבקשות שלי אבל לא כ"כ הגיבו, כנראה הבינו שכבר מאוחר מדי לתת, ורק עודדו אותי ואמרו שזה מתקדם ממש טוב. שמעתי בחצי אוזן כשהצליחו לבדוק אותי (היה קשה לתפוס רגע שבו לא היה ציר) שאני בפתיחה מלאה, ושמעתי קולות צהלה בחדר.

כמעט מיד אחרי התחלתי להרגיש שמשהו משתנה – הגענו לצירי לחץ. נשמתי בכבדות, נשימות ארוכות פנימה והחוצה, ומיכאל ניסה להזכיר לי שלמדנו על נשימות לידה, לנשום את התינוק החוצה ולא לדחוף. ואני באותו רגע ידעתי בדיוק מה הגוף שלי רוצה לעשות. נשמתי ונשמתי וחיכיתי שהגוף יאותת לי מה לעשות, ובאמת ברגע מסוים הגוף כולו התכווץ והתחיל ללחוץ, ואני לחצתי איתו, לחיצה קצרה, ואז מנוחה, וכאב, ונשימות ארוכות ארוכות פנימה והחוצה. ארבע-חמש לחיצות כאלה יחד עם הגוף, והרגשתי שריפה למטה, ואז הרגשתי שבלחיצה אחת הראש יצא. צעקתי "הראש יצא, תוציאו אותה! תוציאו אותה!". בדיעבד הסתבר שהמיילדת לא ציפתה שאוציא אותה כ"כ מהר והופתעה לראות שהראש כבר בחוץ 😊

מהר הוציאה אותה לגמרי ושמה על הבטן שלי. ואני בהלם מוחלט, לא קולטת בכלל שעשיתי את זה, שזה מה שקרה כרגע, כולם אומרים מזל טוב ואני פשוט לא שם, מתאוששת מהכאב שלי, והמסע שלי, שלנו ביחד.
אחר כך מיכאל עשה עם הקטנה עור לעור ואני הסכמתי לקבל פיטוצין ליציאת שילייה (בהתחלה לא רציתי אבל ראינו שלא כ"כ הולך להוציא אותה, וגם מאוד מאוד רציתי לסיים עם השלב הזה ולראות שהיא שלמה ושהכל בסדר).

לאחר מכן הגיע הרופא, בדק אותי ואמר שצריך כמה תפרים. השבעתי אותו שהוא עושה את זה בהרדמה מקומית ככה שאני לא ארגיש, ובאמת הוא עשה את זה ברגישות שיא, וגם הוסיף הרדמה כשהייתי רגישה באזורים מסוימים.

עכשיו יש לנו ילדה מתוקה שקוראים לה אליס ואנחנו כבר מאוהבים בה מעל הראש (האמת שעוד מההריון). אני מרגישה שלבעלי ולדולה שלי היה חלק גדול מאוד בהצלחת הלידה הזו, ובהצלת הבריאות הנפשית שלי, הם היו מדהימים והיו איתי בכל רגע, התמיכה הנפשית הזו עזרה לי הרבה יותר מכל עיסוי או פעולה שמישהו יכול היה לעשות. אין לי מספיק מילים לומר לכם תודה, אנשים יקרים שלי.

שיתוף באמצעות:

רוצה ללמוד עוד ולהרשם לקורס הכנה ללידה שלנו? מלאי את הטופס הבא