סיפור הלידה של ליאת - פשוט ללדת

הלידה הראשונה שלי הייתה מאד לא פשוטה, בדיעבד, לא ממש התחברתי לחוויה ובחרתי את כל הבחירות הלא נכונות. הגעתי לזירוז בשבוע 42, צירים מאד חזקים ואחרי 10 שעות ופתיחה של בקושי 3 קיבלתי אפידורל. דיברו על עובר גדול אבל הערכת המשקל הראתה עובר במשקל 3.800, גדול אבל בר ביצוע. החלטתי שאני לא נכנסת לניתוח קיסרי, קיבלתי פיטוצין, הרגשתי שוב את הצירים והתחלתי ללחוץ. אחרי שעתיים נולד בני הבכור המקסים במשקל 4.475. מיותר לציין שההחלמה והשיקום של רצפת האגן היו תהליך ארוך ומתיש אבל המשכתי בחיי, אמא מאושרת לילד מושלם.

בתחילת ההיריון השני הבנתי שבסוף צריך ללדת גם את התינוק הזה, והטראומה צפה בחזרה.

קראתי בYNET את הטור של כרמי שהמליצה על שיטה חדשה שנקראת היפנובירתי'נג, היה שם סיפור לידה מהאגדות, מהסיפורים שמאד כעסתי לשמוע באותו זמן, מתוך תחושת הכישלון מהלידה הראשונה והמחשבה של "איך אני לא הצלחתי ללדת כמו שצריך". אבל הסיפור הזה הצליח קצת לשכנע אותי אולי יש כאן משהו אחר, אולי גם אני אוכל ללדת לידה טבעית, מושלמת ורגועה…

אני חייבת להודות שהייתי מאד סקפטית אבל לא היה לי מה להפסיד, האיום של ניתוח קיסרי היה מאד מוחשי והחלטנו, בן זוגי ואני ללכת על זה. המפגש הראשון היה מאד קשה, שרון המנחה ביקשה לכתוב מה החששות שלנו ואיך אנחנו רואים את הלידה בעיני רוחנו ואני לא יכולתי להפסיק לבכות. נשארנו אחרי המפגש עם שרון ששמעה את סיפור הלידה שלי והפנתה אותי לפאולה, שתעזור לי להתמודד עם הטראומה מהלידה הקודמת. במקביל, התחלתי לקרוא את הספר המדהים של ההיפנובירת'ינג, תרגלתי את הנשימות והתנוחות וכל לילה הלכתי לישון עם אחד מהדיסקים של הדמיון המודרך שקיבלנו בקורס. המפגש עם פאולה מאד עזר לי ונתן לי כלים מאד משמעותיים להמשך ההתמודדות.

בזכות המפגשים החלטנו ללכת על לידה טבעית, מאד האמנתי בעצמי ובגוף שלי ורציתי לעבור את החוויה הזאת כמו שצריך. רופאת הנשים שלי חיזקה אותי מאד, האמינה בי ואמרה שאני מסוגלת ללדת בלידה טבעית, אבל קצת חששה מעובר גדול. קיבלנו המון תגובות, חלקן מאד קשות, מכל הקרובים לנו, אמרו לנו שאנחנו עושים טעות ושכדאי כבר להזמין תאריך לניתוח קיסרי, ומה אני צריכה את זה ואיך אני לא זוכרת כמה היה קשה לי השיקום מהלידה הקודמת… היה מאד קשה להמשיך בדרך שהחלטנו עליה אבל התעקשתי.

מתוך חשש מלידה נוספת של עובר גדול וגם אחרי שכנועים רבים של הצוות הרפואי, עברתי זירוז בשבוע 39. הייתי שש שעות עם פיטוצין בעוצמה מקסימאלית בחדר לידה בלי התקדמות, התינוק לא רצה לצאת. הצירים היו נסבלים ונשמתי אותם בצורה מאד שקטה ורגועה. למזלי, המחלקה הייתה מלאה ביולדות ושכנעתי אותם לשחרר אותי לביתי. "שוחררתי בתנאים מגבילים" תיאמו לי זירוז נוסף ליום האחרון של שבוע 39. שוחררנו הביתה והייתי חדורת מוטיבציה להביא את הלידה בעצמי. סקס, עיסוי פטמות, תה פטל וגם בעצת אחת המיילדות התחלתי לשתות שמן קיק עם מיץ תפוזים, הגיעו צירים אבל לא הגיעה לידה… יום לפני הזירוז שנקבע הלכתי לישון מאד עצובה בתחושת כישלון.

ב2 בלילה התחילו כאבים בגב התחתון והתחלתי לתרגל את הנשימות. אחרי כמה ביקורים בשירותים, הבנתי שאלה צירים והתחלתי לתזמן אותם. הערתי את בן הזוג שלי וכשהצירים הגיעו בתדירות של 2 דקות החלטנו להתארגן לבית החולים. ב3:30 יצאנו לבית החולים, בדרך הבנתי שאלו צירי לחץ אבל לא רציתי להלחיץ את היקר שלי אז המשכתי לנשום. כשהגענו למחלקה, התיישבתי על הכדור שהיה מול הדלפק והמשכתי להעביר את הצירים שכבר היו מאד חזקים…

המיילדת שהגיעה ביקשה ממני להיכנס לחדר הטיפולים ולהחליף לחלוק. אמרתי לה שאני ממש בלידה אבל היא הייתה מאד רגועה… רגועה מדי. אולי זה בגלל שלא צרחתי, או בכיתי או הגבתי בצורה שתבהיר לה שאני בלידה כי המשכתי לנשום את הצירים. כשהמיילדת בדקה אותי היא הבינה שאני כבר בלידה פעילה, היא ובן הזוג שלי הסיעו אותי עם המיטה לחדר הלידה ותוך 10 דקות ו2 לחיצות הגיח לעולם עוז במשקל 3.834. איבדתי את זה לשנייה כשהכניסו אותי לחדר הלידה וצירי הלחץ היו מאד חזקים, צעקתי ואמרתי "לא, לא, אני לא מוכנה.." אבל אז אהובי היקר תפס אותי ואמר לי "את סותמת את הפה שלך וממשיכה לנשום יפה כמו שעשית עד עכשיו, הנה אנחנו מגשימים את החלום, הוא עוד מעט פה!" נכון, נשמע קצת קיצוני, אבל זה בדיוק מה שהייתי צריכה ממנו באותו הרגע.. זאת הייתה לידה קסומה, הגוף שלי ילד אותו בשלמות מדהימה, הצירים היו נסבלים וסוף סוף הבנתי על איזו הרגשה כולן מדברות, ההרגשה החמימה הזאת של ילד שיוצא ממך בצורה הטבעית ביותר…

וכן… הפכתי למעצבנת כזאת שדוגלת בלידה טבעית, בלי אפידורל וגם מאד מאד מחכה ללידה הבאה!

תודה לשרון, פאולה ומעל כולן (סלחו לי בנות) לאישי היקר שלא הייתי יכולה בלעדיו!

שיתוף באמצעות:

רוצה ללמוד עוד ולהרשם לקורס הכנה ללידה שלנו? מלאי את הטופס הבא