סיפור הלידה של שירן - הגוף המדהים שלי 2 - פשוט ללדת

סיפור הלידה של שירן – הגוף המדהים שלי 2

שחיתי כ 60 בריכות בשבוע , תרגלתי יוגה והייתי מחוברת לגוף שלי בצורה מושלמת. קראתי את הספר לידה פעילה ועשיתי קורס  של "פשוט ללדת", הקפדתי כל צהריים לעשות את הרפיית הקשת ולשמוע ולהאמין במשפטים המחזקים ללידה קלה. בקיצור עשיתי כל שביכולתי להתכונן לקראת הלידה ולהכין את הגוף.

קניתי אפינו ותרגלתי מדי יום ושי, בעלי היקר, היה אחראי כל ערב לעשות לי עיסוי פירנאום, שתיתי חליטות פטל ופארטוקל של דר' קיי . נרשמנו לחדר לידה טבעית בהדסה עין כרם וקנינו בריכה להעביר בה את הצירים. האמנתי בעצמי וידעתי שאני מסוגלת ללידה טבעית.

ללא פחדים התרגשתי וחיכיתי ליום הגדול. ואז בשבוע 39+6 מהבוקר הרגשתי כל שנייה רצון ללכת לשירותים להתרוקן, ורק רציתי לשכב ולשכב, הרגשתי כאבי מחזור, שכבר הרגשתי כמה ימים קודם לכן. השעה 13:00 בצהרים. אני קמה מהספה ופתאום מרגישה שמשהו נוזל ממני, לשנייה מתרגשת ואז מגיעה לשירותים ורואה מלא, אבל מלא דם טרי נוזל ממני. בהיסטריה מתקשרת למיילדת שלי ומספרת לה.

היא אמרה לי: "שירן איפה כל הרוגע שלך?" ואני מאבדת את זה ואומרת לה: "זה היפרדות שלייה! איזה פחד זה לא מפסיק". מתקשרת לשי וצועקת לו מאמי אני מדממת בטירוף תבוא מהר והוא מודיע לי שיקח חצי שעה . מנתקת איתו ולא נרגעת ומחליטה שאני יוצאת לדרך עם הרכב שלי, אבל מה לעזאזל אני עושה עם הדימום? מחפשת תחבושות ותוך כדי נזכרת שכל החבילה שקניתי נמצאת במזוודה שהעלנו לאוטו של שי יום קודם לכן. ובסוף פשוט הולכת לפינת ההחתלה של במביניונית ולוקחת חיתול ושמה על התחתונים שלי, רצה למקרר ולוקחת את חבילת השוקולד שקניתי ללידה, בקבוק מיץ תפוחים טיבעי ובקבוק מים, ויוצאת לדרך בלחץ אטומי. מתחילה לנסוע ותוך כדי אוכלת שוקולד, מדברת אליה, שרה לה וכלום אין תזוזה, מתפללת לאלוהים, לאמא שלי שבשמים, שהיא בחיים והכל בסדר ומנסה לנשום.

שי אוסף אותי מאמצע הדרך וממשיכים ברכב שלו, ממשיכה להתפלל ולקוות לטוב, אבל מפוחדת ודואגת מאוד. ופתאום שוכחת מכל החלום ללידה טיבעית וחושבת "רק שנגיע לבית חולים ושיוציאו אותה בקיסרי, לא איכפת לי כלום העיקר שתהיה בריאה ושלמה". מגיעים להדסה והולכים מהר למיון יולדות, וישר מחברים אותי למוניטור. תודה לאל רואים דופק!! אחחח איזה אושר!!! אני מראה להם את החיתול והם אומרים לי מתוקה זה ירידת מים מקוניאליים ואני בהלם . כל הזמן קראתי ש 5% מהיולדות יש להן מים מקוניאלים ופתאום אני שם. הם מרגיעים ואומרים שהדימום לא מלחיץ בכלל וכנראה שהדם היה נראה לי כל כך טרי בגלל שהוא מהול במים.

משכיבים אותי על הצד במשך שעה מחוברת למוניטור ופתאום יש ירידת דופק, הדופק ירד ל70L. האחות מציאה לי לשתות משהו מתוק ואני מוציאה את המיץ תפוחים ובאמת יש שיפור תוך מס' דק. ממתינים לרופא ואני מחוברת למוניטור רציף. הרופא מגיע ואומר אני מצטער אבל את יכולה לשכוח מחדר לידה טבעי, מהבריכה, מהמקלחת ומודיע שאני מחוברת למוניטור רציף עד סוף הלידה ושאנחנו צריכים להיכנס לחדר לידה ולתת לך פיטוצין(זירוז). ואני בהלם, בשנייה אחת כל החלום ללידה טיבעית, כל ההכנה שעשיתי וכל התוכניות שתכננו מתנפצים לי בפנים. הוא מסביר שנק' ההתחלה שלי לא טובה גם מים מקוניאליים וגם ירידה בדופק מעידים על כך שהעובר כנראה בסכנה ועדיף להוציא אותה כמה שיותר מהר. אני מבקשת שיבדוק פתיחה והוא מכריז על פתיחה 1 ואני מנסה להירגע ולחשוב מה כדאי לעשות, אבל מבינה שאין לי כל כך ברירה. בשעה 17:30 נכנסים לחדר לידה ושי פונה לרופא ושואל אותו כמה זמן הוא יכול לתת לנו לנסות לקדם לבד את הלידה והוא מסכים לתת לנו שעה וחצי עד שמתחילים עם הפיטוצין, אבל כשאני מחוברת למוניטור רציף.

נכנסים לחדר לידה הרגיל ואני מבקשת משי לכבות את האור ולשים לי את הפלייליסט המדהים שהכנו. מחברים אותי למוניטור שכל כמה דק' עושה רעש שאין דופק ומלחיץ אותי בטירוף. מהר מאוד אנחנו מבינים שהמוניטור כל הזמן מתנתק בגלל שאני בסיבובי אגן על הכדור. מבקשים ממני לשכב כדי לראות שהמוניטור אכן תקין ואני מנסה לשכב על הצד ולהרגע,. תוך כדי מתחילים צירים יותר סדירים ואני מבקשת לקום ולחזור לכדור. השעה 19:30 מגיעים ומבקשים להתחיל פיטוצין ואני מבקשת שוב לבדוק פתיחה. המיילדת בודקת ומודיעה על פתיחה 1.5 ואני מבואסת ולא מבינה איך זה יכול להיות ממש כואב לי, מסבירים לי שהשלב הלטנטי הוא ארוך וצריך סבלנות אבל אין לנו את הזמן הזה וצריך להתחיל פיטוצין. אני ושי מנסים להבין מה הלחץ? המוניטור מצוין ויש צירים והם מסבירים שזה לא מספיק ויוצאים מהחדר. אני מבקשת משי שילך לקנות לו אוכל כי זה נראה שזה הולך להיות עוד ארוך. שי הולך והם חוזרים ומבקשים להתחיל את הזירוז ואני מבקשת לחכות לשי. ואז ששי חוזר פתאום מתחילים צירים חזקים אני בעמידה ועושה סיבובי אגן , נושמת את נשימות ההיפנוברת'ינג, חושבת מחשבות חיוביות ומקשיבה למוסיקה המרגיעה שברגע .מנסה להבין למה לעזעזל רוצים לתת לי פיטוצין יש לי צירים חזקים ממש איך אצליח להתמודד עם צירים חזקים יותר? חייבת להגיד שאפילו לשנייה עבר לי אפידורל בראש.

כך עוברות להן עוד שעתיים של צירים כואבים מאוד. אני עומדת ושמה את שתי ידיי סביב צווארו של שי, ועוברת איתו כל ציר שמגיע עם סיבובי אגן ונשימות עמוקות. ולאט לאט המילה פיטוצין יורדת מהפרק, הגוף המדהים שלי עושה את העבודה בעצמו באופן מושלם. הצירים מתחזקים ומתחזקים ומרגיש כאילו כמעט ואין הפסקה בין ציר לציר. בשעה 21:30 מגיעים לבדוק לי פתיחה ומבשרים לי שאני בפתיחה 7. ואנחנו בהלם מהגוף הזה איזה מדהים הוא… איך תוך שעתיים הוא הגיע מפתיחה 1.5 ל-7 ?

ממשיכה באותה תנוחה ולא יושבת לרגע, לא נותנת לשי לזוז ממני. הוא שם, עמוד הכוח שלי ואני נושמת כל ציר, מתפתלת מכאבים ומנסה להתמסר לכאב וחושבת על כך שבמביניונית שלנו מתקרבת אלינו בכל ציר וציר. השעה 23:30 ואני מרגישה שאני בפתיחה מלאה, המיילדות בדיוק התחלפו ומגיעה מיילדת חדשה לבדוק פתיחה ומודיעה שאני בפתיחה מלאה אבל עדיין הראש גבוה. היא יוצאת מהחדר וכעבור חצי שעה אני מרגישה שהיא הולכת לצאת! אני צועקת "היא יוצאת, היא יוצאת", אני עדיין עומדת , עדיין נושמת ועדיין שי ואני רוקדים סלו והיא נכנסת ובודקת שוב פתיחה ומודיעה שהראש עדיין גבוה. במקביל היא שואלת באיזה תנוחה ארצה ללדת ואני מבקשת כיסא לידה, קומפרסים חמים ושמן שקדים . היא מכינה את הדברים, מביאה את הכיסא ויוצאת. כמה דק' עוברות, אני עדיין עומדת עם ידיי סביב צווארו של שי ומתחיל ציר חזק חזק. אני צועקת לשי "היא יוצאת לי היא יוצאת", ושמה את שתי ידיי בין הרגלים, שי לוחץ בכפתור החרום אבל במביניונית לא מחכה ופשוט נפלטת. אני ושי תופסים אותה ומצמידים אותה לחזה שלי. שי דופק צעקה "איפה אתן?" ורק אז נכנסות המיילדות ורואות אותי מתיישבת על המיטה שמאחוריי עם תינוקת מהממת בידיים. כולם בהלם ולא מבינים מה קורה, איך היא יצא לנו ככה, לידה ראשונה, זה לא קורה . ואני ושי בשוק , מאושרים עד השמים ובמביניונית הנסיכה בוכה ובוכה . אני נשענת על המיטה שהיא עלי skin to skin ואני בעננים. אחרי כמה דק' מתחילים כאבי בטן ואני נושמת את השלייה החוצה בשתי נשימות. שי לוקח אותה ושוקל אותה 3.305 של מתיקות .

עם כל התהפוכות שעברנו ביום הזה הצלחתי להגיע לחלום שלי בסוף בלי שום עזרה…בלי בריכה, בלי מקלחת, בלי פיטוצין ובלי מיילדת. תודה לאמא שלי ששמרה עלי שם למעלה, תודה לגוף המדהים שלי שהיה איתי בכל רגע ותודה לבעלי המדהים שעבר איתי כל שנייה ושנייה בלידה הזאת ותודה לך עלמה שלנו שבחרת לצאת דווקא לידיים של אמא ואבא אין מאושרים מאיתנו!!!

שיתוף באמצעות:

רוצה ללמוד עוד ולהרשם לקורס הכנה ללידה שלנו? מלאי את הטופס הבא