Blog Banner

אני אחראית על הלידה שלי

אני יושבת בסלון עם הבת שלי משכתבת את סיפור הלידה שלה.


פתאום יש סיפור ואני נזכרת אל מול זה באי הוודאות המוחלטת שעטפה אותי בהריון, בסקרנות המוחלטת של מהו הסיפור שלי? ובפחד של איך אני אתמודד בתוך זה?

במבט לאחור, אם אנסה לבודד את הדבר החשוב ביותר לו נזקקתי לקראת הלידה בתוך האי הוודאות הזו – זה ביטחון.

שמעתי מחברה שאפשר ללדת אחרת, בלי פחד, טבעי, כמו חיות בטבע וזה מה שייחלתי לעצמי.

אני לגמרי מאמינה שאנחנו אלו שמספרים לעצמנו את הסיפור ומעצבים את החוויה מכל אירוע שקורה לנו. החלטתי שאני לוקחת אחריות על סיפור הלידה שלי, לפחות בכל מה שיש לי שליטה עליו.


במחשבות על הלידה (דבר שהדחקתי רוב ההריון) רק התפללתי שהכל יעבור בשלום, לאט לאט הגדלתי את משאלות הלב שלי וגם התחלתי לגבש חזון של לידה טבעית ומעצימה.

ראשית היה עליי להתחיל להתנער מתבניות שהיו חקוקות לי בראש בכל הקשור ללידות

לאחר מכן לייחל למה שאני מקווה

ואז להאמין שאני מסוגלת.

נחשו איזה חלק היה הכי קשה?


שיטת "פשוט ללדת" עזרה לי מעל הכל להתמודד עם ההיבט הרגשי, ולהגיע ללידה בלי פחד, עם ביטחון מלא בעצמי, בילדה שלי ובטבע. כשיש ביטחון מלא אפשר להרפות, וזה הכי לא נתפס במקום של אי וודאות.


עדיין, תמיד יש חשש שיש פער בין ההכנה לבין מה שיקרה בפועל… אמרתי לעצמי שלאן שזה לא יילך, אני זאת שאחראית על החוויה ולאיך שאני תופסת את הדברים.

שבוע 37+ ,במהלך הלילה הייתה לי דליפת מים, רק בבוקר הבנתי שזה מה שזה, הגעתי לבית חולים בשעה 11:00, בשעה 16:00 קיבלתי חדר במחלקת טרום לידה.

איך שהגעתי למיון שמתי אוזניות כדי לבודד את עצמי מהסביבה המלחיצה והלא אינטימית, התכנסתי בעצמי ונמנעתי מלהתחבר או לקשקש עם אף אחת על מצבה או מצבי, הייתי בלי צירים הכל היה סגור והבטן גבוהה.


התחלתי לבקש צירים, מי היה מאמין, אם פעם חשבתי שאהיה עסוקה בלפחד מצירים, אני ממש ביקשתי אותם, פיטוצין או כל התערבות לא באה בחשבון מבחינתי.

בעודי מבקשת , הכל שם סגור רק המים מטפטפים להם אבל לא הרגשתי שום התרחשות, חוץ מהמים לא היה משהו שונה מבחינתי מימים קודמים בהריון.

בשעה 15:00 התחלתי להרגיש התכווצויות לא כואבות אבל הרגשתי שמשהו מתקדם

ב16:00 כשקיבלתי מיטה שמתי לי באוזניות את הדמיון המודרך של הקורס ואת ההרפיות שאגב עד אותו רגע לא האזנתי להם. קראתי את הספר ועשיתי את הקורס, תרגלתי נשימות ואמרתי לעצמי שאל ההרפיות אתפנה בחודש התשיעי.


מצאתי את עצמי בלופ של כמה שעות שומעת את אותן מילים, מאמצת אותן, מרפה, נותנת אמון בטבע ומדברת עם הקטנה שלי שיחד איתי הולכת לעבור את הכל, בטח גם לה לא פשוט ואני מתכוונת לעזור לה ולאפשר לה לעבור בקלות ולפגוש אותנו.


לכן גם רציתי לידה טבעית כדי לאפשר לכל מה שאמור לקרות לקרות, ולכל מה שאני אמורה להרגיש להרגיש, מתוך אמון מוחלט.

הופתעתי לראות כמה פיקפקו בבקשה שלי ללדת במרכז לידה טבעי כאילו שעוד רגע כשהצירים יתחזקו אני אשנה את דעתי. זה לא שינה לי מה אמרו כי בפעם הראשונה בחיי הייתי כל כך מכונסת, חדורה, בטוחה, כל כך מחוברת לאינטואיציה , כל כך ברגע הזה ולא בזה שלפניו או אחריו, לא עסוקה בפחד או ציפייה אלא רק בכאן ועכשיו.


ביקשתי להחשיך את החדר ומחברותיי לחדר ביקשתי שקט, נכנסתי יחד עם בעלי ללופ הצירים, נהיינו ממש צוות, רשמנו אותם, כשכבר הם נהיו תכופים קראנו לדולה ולאמא שלי. היה חשוב לי לקרוא להן רק אז כדי לא לעצור את ההתכנסות הזו ולקרוא להם כשאני מרגישה שזה כבר רץ. אמא שלי המדהימה פשוט הייתה נוכחת וזה היה כל מה שחשוב עבורי ועבורה. הדולה הייתה כמו מלאך, לחצה לי על נקודות בגב התחתון כל ציר כאילו הכירה את הגוף שלי ומה הוא עובר, עזרה לי להתמודד עם רגעים מאתגרים ולהזכיר לי כמה אני מתקדמת, ובעלי שלא עזב לי את היד כל ה-12.5 שעות של הצירים והזכיר לי להרפות ולנשום ולחש לי כמה אני מדהימה.


רוב הצירים הייתי סטטית במיטה בתנוחת צד כזו בה הייתי ישנה בדר"כ. התקלחתי כמה פעמים וחיכיתי לפתיחה 5 כדי שאוכל להיכנס למרכז לידה טבעי.

רציתי להמעיט בבדיקות אבל התפתיתי וביקשתי שיבדקו כשהייתי בטוחה שאני קרובה ל-5 והתבשרתי שיש לי פתיחה של חצי ס"מ. זה היה מאכזב אבל ממש בחרתי את הדיאלוג הפנימי שלי עם עצמי כדי לא להיכנס ללופ של תלונות או ייאוש ואמרתי לעצמי שזו כבר התקדמות מזה שמקודם בכלל לא היו צירים.


הייתי עסוקה רק בלנשום ולנוח בין ציר לציר, לשתות מים או תה ולשים לובלו- כי לנשום ממש ייבש לי את הפה.


הרגשתי כמו בטרק שעשינו בסרי לנקה, שעלינו 5200 מדרגות בלילה לפסגה אליה הגענו בזריחה, ובלילה כשעלינו עם פנס ראש כל מה שרואים זה את המדרגה הבאה, בלי לדעת כמה עלית או כמה נשאר, מה שבטוח בסוף מגיעים לזריחה.


היו לי עוד מטאפורות שעזרו לי ביני לבין עצמי, בקושי דיברתי, רק חילקתי הנחיות מאוד ברורות בקשר לצרכים שלי באותו רגע.

הייתי חלשה בין הצירים, אפילו נרדמתי, ממש באפיסת כוחות, כאילו קורה משהו בגוף שלי בלתי נשלט ואני פשוט מאפשרת לו ודואגת להגיד לעצמי ולנסיכה שלי בדיאלוג פנימי מילים עוטפות ומחזקות.


עוד בדיקה נוספת וכבר פתיחה 3 ובבדיקה הבאה כבר הייתי ב-8

עברנו למרכז לידה ובאותו מעבר גם מבלי לשים לב כי הבריאה מדוייקת- קיבלתי כוחות מטורפים כאילו לא עברו 11 שעות של צירים.

בחדר לידה הייתי עוד כשעה וחצי עד שהקטנה שלנו הגיחה לעולם ב4:30 לפנות בוקר.

רק אז הכרתי את המיילדת והחלטתי שאני נותנת בה אמון כי איזה ברירה יש לי ? ?

בשלב כלשהו המיילדת ביקשה ממני ללחוץ מה שסתר את התכנון שלי ובדיעבד קשור לנהלי זמנים של בית החולים. אני נתתי בה אמון, ובנוסף הבטחתי לעצמי מראש שאמנם הגעתי עם חזון אבל אני קשובה ונאמנה אך ורק למה שהרגע מביא עימו ואני מקבלת באהבה כל התפתחות שנכונה לרגע הזה.

לא יכולה לתאר במילים את האלוהות הזו של הבריאה שאני חלק ממנה,

את ההרגשה שהגוף שלי מושלם וזה ממש לא קשור לאיך הוא נראה.

את זה שהמשפחה שלנו היא פלא הבריאה.


אמנם באותו רגע שביתי נולדה ממש פגשתי בפנים היפות שלה אך יחד עם זאת הבנתי שהרבה קודם לכן הפכתי אמא, הפכתי אמא כשבחרתי לקחת אחריות על החוויה הזו והגעתי אליה הכי מוכנה שהיה באפשרותי להגיע, והתמלאתי הודיה רבה לאלוהים. זכיתי בלידה טובה ומעצימה.

אני מרגישה שאני מסוגלת להכל והכי חשוב אני מרגישה מחוברת לעצמי ולאינטואיציה שבי שיודעת הכי טוב מה נכון עבור הבת שלי.




— sharon peled
3 August 2023
More Birth Stories
סיפור הלידה של מאיה
היי פאולה! אני כבר המון זמן רוצה לכתוב לך ולא יצא…  אבל חשוב לי להגיד לך המון תודה. הדברים שלימדת אותנו בקורס היו כל כך חשובים ברגעי האמת ועזרו לנו יותר ממה שאפשר להסביר במילים! לפני חודשיים בערך ב12.12 נולדה מיכאלה 🙂 בשבוע 41+5 … אין ספק שבפעם הבאה אני מקשיבה לעצתך ולא מספרת על התאריך המשוער כי ההמתנה הייתה מאוד מאתגרת. הגענו לביקורת בבית חולים קפלן וראו מיעוט מים- כנראה שהייתה ירידת מים סמויה. אחרי שעתיים ירדו ממש מים- הם היו מעט עכורים אז הכניסו אותנו לחדר לידה. מההתחלה הלחיצו אותנו לזרז- ואנחנו השתמשנו בעצתך ושאלנו אם נוכל להתייעץ על זה- שאמרו לנו שניקח שעתיים ונסתובב בבית חולים על מנת לוודא שזו ירידת מים, ידענו שזה לא מצב חירום וזה אפשר לנו לקחת אוויר ולתכנן מחדש. לא יודעת אם את זוכרת אבל היינו אמורים ללדת בבית יולדות בגדרה והסיטואציה שנקלענו אליה לא אפשרה את זה. בהתחלה זה היה מאוד מתסכל אבל אז שוב נזכרתי בך ושאמרת לנו שנחליט איך אנחנו רוצים ללדת ואז נשחרר את זה כי זאת הלידה של התינוקת והיא תחליט בעצמה. זה עזר לי מאוד. אחרי כמה שעות הביאו לי זירוז כי הלידה התחילה ספונטנית אבל עברו המון שעות מאז ירידת המים וכבר לא רצו לחכות.. הסכמתי ותוך כדי עבדתי עם הצירים כדי לקדם את הלידה. וכעבור 9 שעות של צירים אינטנסיבים בגלל הפיטוצין וללא אפידורל מיכאלה נולדה- חיונית עירנית ומתוקה מאוד. הטכניקות שלמדנו בקורס מאוד עזרו לי לעבור את זה ובעיקר כל הידע שהעברת לנו – כך לדוגמא שהרופא נכנס ב6:00 וחצי ואמר שכמעט אין לי פתיחה ושיש עוד המון זמן ידעתי שזה לא אומר כלום (למזלי הרב עופרית מהבית יולדות הייתה איתי, תיזכרה אותי וחיזקה אותי אל מול המערכת הזאת ועזרה לי לעבוד עם הצירים ולהתקדם) ובאמת כעבור פחות משעתיים הייתה פתיחה מלאה וילדתי לתדהמת הרופא הספקן 🙂 אני חייבת לציין שהמיילדות במחלקה היו מדהימות וממש לא התערבו. אז למרות כל התגלגלות האירועים שהיתה באמת רחוקה ממה שציפיתי לו- הצלחנו 🙂 אני לא מפסיקה להמליץ לכל מי שמסביבי על השיטה המדהימה הזאת. אני מודה לך כל כך על הכל. מקווה שנתראה בהמשך הדרך. מאיה (ורועי ומיכאלה) מהקורס של ספטמבר
— Paula Ajiפאולה אג'י
סיפורי ילדים מאת מיילדת בית
בזמן שאני מכינה תיק ביה"ס לתבלי בן ה-7, אני חושבת מה הסיכוי שאני יוצאת הלילה ללידת בית בדיוק ביום החשוב לו, ה- 1.9 ? באותו היום בערב אני מקבלת טלפון מדנה: "דינה יורדים לי המים"... תבל הקטן שומע את השיחה ומתחיל לבכות. הוא נעצב שכנראה לא אקח אותו לכיתה בשנת לימודים חדשה. בכל זאת זה כיתה ב'.  כן כן, זה בדיוק מה שקרה...מה הסיכוי? ומה הסיכוי שאספיק לחזור לפני שהוא יוצא? אני מחליטה לא להבטיח לו, כדי שלא יתאכזב. אומרת שאביא תמונה של פיצקי (שם הבטן של התינוק) חמוד חמוד. אבל תבלי כבר לא ממש רוצה להיות מיילד כמו פעם... אני שוכבת על ידו עד שהוא נרגע ונרדם. קמה ומורידה ציוד ללידת בית לאוטו, אני ברגשות מעורבים. אלה הרגעים בהם אני מבינה כמה מורכבת רגשית העבודה שלנו, כמה אנחנו מקריבות. המשפט שהיקום מסדר הכל במקומו- אני תמיד אומרת אותו לעצמי, וגם הפעם.  לידה עם ירידת מים צריכה להתקדם בבית עד הבוקר, כדי שלא נצטרך לעבור לפי הנוהל לבית החולים לקבל אנטיביוטיקה. ברגעים שנראה שלידה נעצרת, אני מציעה הומאופתיה ושלושתינו עושים תרגילי ספינינג בייביז, ומרגיש לי שפיצקי מתמקם בפנים מחדש. מדהים! אני חושבת. פתאום דנה מסתכלת לי בעיניים ואומרת: "דינה אני חושבת שאני לא מסוגלת לעשות את זה", ואני מבינה שהיא עושה את זה ממש בקרוב. אנחנו יורדים למטה, שניהם נכנסים לבריכת לידה מחובקים, נושמים. ותוך חצי שעה פיצקי מגיח ישר אל ידיהם של הוריו האוהבים. השעה סביב שלוש בלילה, כולם מאושרים, ואני מאושרת כפליים. אני מגיעה הביתה בשבע להעיר את תבלי, והוא מחייך אלי חיוך הקסם הענק שלו: "אמא את חזרת, את איתי!".
— דינה שפירא בר-שביט
חיכינו לך הרבה זמן
חיכינו לתינוק הזה כל כך הרבה זמן... הקטן המופלא שלנו הגיע בשבוע 41 + 4, אחרי מסע לידה ארוך ומלא תפניות. ביום שישי לפנות בוקר התעוררתי עם צירים קלים, היום וכבר עברתי את שבוע 41 החלטנו לגשת לבית החולים למעקב. במהלך הביקורת היו האטות במוניטור העוברי, הרופאה ביקשה שנישאר לזירוז לידה ואף העלתה את האופציה של ניתוח קיסרי כאופציה שכרגע עומדת על השולחן. ההתלבטות הייתה קשה, המוניטורים הנוספים שעשינו היו תקינים, מאוד רצינו לחזור הביתה ולתוכניות הלידה המקוריות שלנו מצד שני אי אפשר התעלם מהמוניטור שלא היה תקין ושסביר שמעיד על בעיה. לאחר התייעצויות עם הדולה החלטנו להשאר ללילה השגחה ולקבל החלטות בבוקר בהתאם למוניטורים שיהיו לאורך הלילה. בשבת בבוקר, לאחר לילה של מוניטורים תקינים ביקשנו להשתחרר במטרה להמשיך צירים בבית כמו שתרגלנו ולחזור לחדר הלידה במצב לידה. את יום השבת העברנו עם כדור הבוטן, הפיזיו, הכריות, השמנים, המגע, ההרפיות וכל הטוב שלמדנו בקורס ההכנה ללידה. אפילו זכינו במוצ"ש לשעתיים טיפול במים בבריכה עם דינה (שליוותה אותנו צמוד במהלך הלידה בתור דולה), בן זוגי הכין לנו סל פיקניק לבריכה ובין לבין השחרורים וקבלת הצירים בציפה רפייה בבריכה גם נשנשנו אבטיח ומיני פינוקים. חזרנו הביתה מהבריכה כאשר תדירות הצירים עלתה ודינה כבר נשארת איתנו ואני צפה לי בין ציר לציר, מנסה לשמור כוחות כמה שניתן. מגיע בוקר יום ראשון, אני עדיין לטנטית, אנחנו מחליטים לעבור להמשיך בבית החולים. בניגוד למצבי יומיים קודם, הפעם אני עם פתיחה של 4 ס"מ!!!!!, מחיקה 90%, צוואר רך ואמצעי... איזו התקדמות, גל של אופטימיות שוטף אותנו והכל עבודת יד שלי. נכנסנו לחדר לידה, זמן קצר לאחר שהתמקמנו בחדר דפוס ההאטות הפך נוכח בצורה שלא מאפשרת להמשיך את הלידה כפי שתכננו. העברנו את ניהול הלידה לידי הצוות המצויין של בית החולים. עברנו ללידה רפואית, עם הרבה קבלה שזה חלק מהמבוך הלא צפוי של מסע הלידה, וחלק ממנו הוא גם לקבל החלטות מודעות כהורים שדואגים לשלום התינוק שלהם. הרגשנו שהצוות מנהל את המצב ברגישות ומקצועיות כשהמטרה כרגע היא לסיים את הלידה בצורה ואגינלית ובבריאות מלאה לי ולתינוק. בהמצלת הדולה שלנו קודם להתערבויות לקחתי אפידורל מתוך הבנה כי לא אוכל להיות יותר תנועתית כאשר הניטור של התינוק חייב להיות מדוייק כשאני סטטית. אחרי כ8 שעות שבהן הצלחתי לישון לסירוגין אחרי שלושה ימים ללא שינה, הרופאים שוחחו עימנו כי המוניטור לא תקין, משהו מפריע לתינוק, יתכן ולחץ כלשהו על חבל הטבור במהלך הצירים ושהסיכוי להמשיך ללידה ואגינלית פוחתת משמעותית ועלול להגביר את סיכון לחיי התינוק שלנו. כחלק מהמבוך לקחנו החלטה מודעת והלכנו לניתוח קיסרי. אז אחרי כל הדרמה... יצא הפלא הזה לעולם והלב לא מפסיק להתרחב 🥰 דינה רבינוביץ, מדריכת ההיפנוברטינג שלנו והדולה שלנו, לך אנו רוצים להוכיר תודה, על הקורס המעשיר שעזר לנו בכל שלבי המסע הזה הן ברמה הפיזית והן הרגשית. היכולת לנשום, להעזר בהרפיות ובחשיבה חיובית והמנטרה "הדבר הטוב הבא" ליוו אותנו לא מעט... על הליווי הצמוד שלך כדולה שלנו, על החיזוק, התמיכה, הייעוץ, הליווי והתמיכה בהתחלת הנקה אחרי ניתוח קיסרי והפרדה מהתינוק בשל צהבת על רקע סוג דם, יוווו כמה שזה היה קשוח!!!! עצם הנוכחות שלך איתנו עשתה את ההבדל כך שיצאנו עם חווית לידה טובה ומעצימה, וזה די מדהים בפני עצמו בהתחשב במה שעברנו, זכינו!
— דינה רבינוביץ
סיפור לידתה של נגה
סיפור הלידה של נגה (יעל וסתיו) 1.8.23  ההריון שלי עם נגה (הריון ראשון) עבר בצורה נינוחה, נעימה ומחוברת. בן זוגי ואני עשינו קורס הכנה לללידה אצל דינה רבינוביץ, בחרנו דולה שתלווה אותנו בלידה, קראתי ספרי הכנה ללידה, תרגלתי יוגה ועוד. למדתי וקראתי הרבה על לידה פעילה וטבעית ורציתי מאוד לנסות להעניק את החוויה הזאת לעצמי, תוך חיבור ללידה כתהליך טבעי ואמונה שהגוף שלי יודע ללדת. למרות כל ההכנות, וההבנה לאורך ההריון שהלידה היא אירוע לא צפוי עם הרבה תפניות, כשירדו לי המים בשבוע 36+1 הייתי מאוד מופתעת ואפילו מבוהלת. בזכות ההכנות שעשינו, בן הזוג ואני הצלחנו לא להיכנס יותר מידי ללחץ ובחרנו לנסוע ללניאדו, שם היינו בסיור מספר ימים לפני כן, וכי ידענו שהגישה שם סבלנית כלפי ירידת מים וזירוזים. ארזנו תיק לבית חולים (כי עוד לא היה 😊) ונסענו. את הימים שלאחר מכן העברנו בעיקר בהכנות נפשיות לכך שעוד רגע תהיה לנו תינוקת קטנה ושהלידה שכל כך התכוננו אליה מתקרבת. הגישה בבית החולים היתה סבלנית ורק כ-60 שעות לאחר שהגענו התחילו להמליץ ברצינות על זירוז בציטוטק. היות וראינו שהמדדים של הקטנה טובים, ובזכות הידע שצברנו, העזנו להחליט לחכות עוד קצת ולתת לה להיות מוכנה לצאת בזמנה. בבוקר שלאחר מכן, בשל חשש למים מקוניאליים, כבר נכנסנו לחדר לידה עם זירוז של פיטוצין. הלידה עצמה היתה מסע ארוך, של 28 שעות מרגע הכניסה לחדר לידה. מלאה בשערים רגשיים, מנטליים ופיזיים. את חלקה הראשון העברנו תוך היעזרות רבה בתנועתיות ובתנוחות שלמדנו בקורס, לצד הקשבה להרפיות שדינה שלחה שלנו, ותוך השריית אווירה של התרגשות וציפייה. שמנו מוסיקה, רקדנו דרך הצירים והשתדלנו לנוח לקראת החלקים האינטנסיביים שעתידים לבוא. לאט לאט הצירים התחזקו וכך גם ההתמודדות נהייתה מאתגרת יותר. לאחר כ12 שעות בחדר לידה הצטרפה אלינו הדולה ועזרה ברגישות ודיוק גדול להעביר את הצירים. בשלב הזה כבר איבדתי תחושת זמן, אבל לאחר שעות רבות של התמודדות עם הצירים שהולכים ומתחזקים ועייפות גדולה של הגוף החלטתי לקחת גז צחוק. ההחלטה היתה טובה ומשחררת והגיעה ברגע הנכון. אחרי שהכאב התגבר גם על גז הצחוק והגוף כבר היה סחוט, החלטתי לבקש גם אפידורל. למרות שרציתי לידה טבעית, ההחלטה הרגישה לי טובה ונכונה, כי הייתי קשובה לעצמי, לתינוקת ועם חמלה כלפי עצמי. האפידורל איפשר לי מנוחה של כמה שעות שלאחריה הגיעה שלב היציאה של נגה, שהיה קשה ומאתגר אך גם מאוד פעיל ומרגש. בסיום מעל שעה של שינוי תנוחות, דחיפות, הרפיות והרבה כוח רצון, נגה שלנו הגיחה לעולם. לצד העייפות הגדולה היינו באדרנלין מטורף. הלידה היא כנראה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיי מהרבה בחינות, אבל היכולת לעבור אותה בצורה חיובית ומלאה בבחירה, השאירה חוויה עוצמתית, מרגשת ובלתי נשכחת. בדיעבד אני יכולה להגיד על ההכנות שעשיתי, שגם אם בפועל הלידה שלי היתה עם התערבויות רפואיות, עצם הידיעה שיש לי בחירה בכל שלב, שאני סומכת על הגוף שלי ועל טבע הלידה, וההחזקה בגישה חיובית ובכלים שאספתי, כל אלו חיזקו אותי מאוד והפכו את חוויית הלידה לחוויה המדהימה שהיתה.
— דינה רבינוביץ
Upcoming Childbirth Classes