הריון אחד ושתי לידות-לידה ראשונה
הלידה הזאת הייתה קשה, ארוכה, כואבת, וגם יפה, קסומה, ומלמדת
אמ;לק: לידה ראשונה, ארוכה, בשני חלקים מתאגרים, שונים מאוד, אך משלימים ומתכנסים לרגע אחד של קסם.
לידה שלימדה אותי שללידה הקצב משלה, שלא להכל יש הסבר, שתוכניות לא תמיד מתממשות, ובעיקר כמה כוח יש בי אבל גם מה הם גבולות היכולת שלי.
קצת רקע:
משבוע 38 אני בחופש מעבודה, קוראת סיפורי לידה, מקננת מסדרת את הבית, מסיימת לקרוא את לידה פעילה, עושה תרגילי מתיחות הכנה ללידה, תרגולי הרפיה ונשימות ובעיקר מרגישה שכל רגע זה מתחיל.
בשבוע 39 מדי פעם מרגישה גלים של כאבי מחזור באמצע הלילה ומתרגשת שמשהו מתקרב.
מספר שבועות שלפני הלידה אני ואיתן (בעלי) הלכנו לקורס הכנה ללידה אצל דינה רבינוביץ. קורס מדהים, לימד אותנו כל כך הרבה והכין אותנו הכי שאפשר ללידה, לצמתים שנפגוש לאורך המסע ולהחלטות שנצטרך לקבל, ולימים אחריה. מה שמצחיק זה שאיתן בהתחלה ממש לא היה בקטע של לשבת בקבוצה בשישי בבוקר ולדבר על לידה... אבל בסוף ממש שמח שעשינו את זה ואמר "אני לא מאמין איך זה הגיוני להגיע ללידה מבלי לעשות קורס כזה". את דינה שהעבירה את הקורס, לקחנו כדולה ללידה, אחת ההחלטות הכי טובות שעשינו.
תחילת צירים:
שבוע 40, יום חמישי בבוקר, מתעוררת ב-4 בבוקר עם תחושה של כאב מתמשך אבל נסבל בגב תחתון ובטן תחתונה שמתגבר בגלים והולך בקצבים לא סדירים. כל היום עובר עם צירים ממש נסבלים והפקק הרירי משתחרר בטיפטופים. לגמרי ברור שהלילה הבא יהיה שונה.
אזור 22:00 המרווחים בין הצירים מתקצרים לכדי 5 דקות וב-2 בלילה כבר ברווח של 2-3 דקות כאשר אני מרגישה צורך בתמיכה על מנת להתמודד עם הגלים.
מבינים שזה הזמן לקרוא לדינה, הדולה האגדית שלנו.
(קצת מחשבות בצד)
לא מבינה בכלל איך אפשר להתכונן ללידה בלי קורס כמו שעברנו עם דינה. מעבר לתכנים הטכניים והרפואיים של הלידה, עשינו הרבה הכנה רגשית, עבדנו על פחדים, על הדרכים בהן הבן זוג יכול לעזור בלידה, התמודדות עם תסריטי הלידה השונים והיכולת להתסגל לכל תפנית שתהיה בלידה, ואפילו הכנה ממש מקיפה להנקה. בלי קשר לקורס השתתפתי בשני מפגשי מעגלי נשים שדינה עורכת בסטודיו שלה פתוח לכל מי שמעוניינת להגיע, בנוכחות של מיילדות בית, יועצת הנקה ודולות בצפון. כחלק מהליווי לידה הכרנו גם את הדולה המגבה של דינה, שיראל המקסימה, שנכחה במפגש בבית אצלנו מה שנתן תחושה שגם אם במקרה דינה בדיוק תהיה בלידה אחרת אנחנו נהיה בידיים טובות. כחלק מהליווי, דינה עושה גם טיפול במים לשפר את האיזון של התינוקת באגן, שהיה מדהים וממש עשה תחושה שהתפנה לקטנה מקום לזוז בבטן ושאפשר לה להתבסס באגן (ממש הצלחתי לנשום טוב יותר אחרי שעשינו את המפגש הזה, היה לי קוצר נשימה עד אז).
כל כך הרבה פחדים היו בי לקראת הלידה הזאת, וכל המעטפת הזאת של דינה והמעגלי נשים, פשוט הביאו אותי למצב של נחת בשבועיים שלפני הלידה. פשוט חיכיתי בתחושה מלאה של מוכנות נפשית ופיזית והצלחתי לשים את רוב הפחדים בצד.
אז חוזרים לסיפור, דינה מגיעה בדיוק בזמן (באמצע הלילה) שכבר דרוש פה אקסטרה גיבוי להתמודד עם הצירים שמתחילים להיות ממש אינטנסיבים וכואבים.
אז... לידת בית 🏠?
בשונה מכל מה שהיה בתכנון בראש במהלך ההריון, כבר במהלך הקורס ההכנה ללידה ובמעגלי נשים, התבשלה אצלי בפנים התחושה שלידת בית היא לגמרי אפשרות עבורנו ואפילו התחיל להיות לי קוסם הרעיון הזה של פשוט להישאר בבית בסביבה הנוחה והמוכרות ולהתמודד בתוך בריכה חמימה בסלון עם כל גל שיבוא מוקפת באנשים שבחרתי שרק רוצים בטובתי. במעגל הנשים יצרתי קשר עם מיילדת בשם הדר שיין ועשיתי איתה הכנה כך שאם בזמן הלידה זה ירגיש נכון להישאר בבית, היא תוכל ללוות אותי ללידת בית.
וזמן קצר אחרי שדינה הגיעה והצירים התגברו להם בקצב ובאינטנסיביות, קיבלנו את ההחלטה להישאר בבית. איתן, בעלי האהוב התחיל לנפח בריכה בזמן שהתמודדתי עם הגלים. ישובה על כדור פיזיו ונשנענת על השולחן בזמן שדינה או איתן עושים עיסוי ועוזרים לעשות תנועות אגן. היינו גם במקלחת, בעמידת שש, ומה לא... אך כמובן שהכי נעים ועוזר היה להיכנס לבריכה החמימה באמצע הסלון (כמה שבועות לפני זה, זה היה נראה לי מדע בדיוני, שאני אעשה כזה דבר, אבל זה ממש הרגיש הדבר הנכון).
5 בבוקר, הדר מגיעה, סיכמנו שהדר תבדוק פתיחה אך בלי לספר לי מה היא כדי למנוע לחצים סביב הסטטוס במספרים ולאפשר להתמקד בהתמודדות עם כל גל שמגיע והתינוקת שכל גל כזה מקדם שאפגוש.
וככה העברתי כמה שעות טובות בבריכה עם צירים כואבים מאוד וכאלה שפחות, קולות נמוכים של נשימה ומנוחה קצרה כשפתאום היה איזה רווח של חסד בין הגלים כדי לנוח, מעברים למקלחת וחזרה לבריכה, רגעים של לוחץ לי בטוסיק כאילו יש לי קקי והנה זה תכף קורה, המון חיזוקים ותנועות שדינה והדר עזרו לעשות במים, כמעט שעה במים ביחד עם איתן שעוזר לי בזמן הציר ושימש כמשענת לנוח בין לבין, תחושות של עוד רגע אני יולדת ופוגשת את הקטנה שגידלתי בבטן כל כך הרבה זמן, ורגעים של יאוש שזה יקח עוד שנים, ואיך אני שורדת עוד גל כזה, תרגילי ספיניג בייביס תוך כדי צירים שבתקווה יקדמו עיניינים, מים שפקעו בבריכה, ומוניטורים מושלמים של הקטנה בבטן שהדר דאגה לעשות בזמנים הנכונים שהרגיעו שהכל איתה טוב. היה גם איזה פרץ פתאומי של רוח מלחמה שנכנסה בי שנתנה אנרגיה מחודשת להמשיך להתמודד עם הכאב שהעברתי במקלחת, והוציא ממני את כל הקללות האפשרויות שהיו קיימות לי במוח בכל פעם שהגיע ציר. בקיצור מבוך ארוך ומגוון של תחושות, פחדים, שמחות, תקוות, יאוש וגם אושר על כל המעטפת המדהימה של דינה הדר ואיתן אהובי שהיו שם כל רגע. וקחו לכן לטיפ אגדי של דינה: להצמיד קרש חיתוך לגב תחתון וללחוץ חזק בזמן ציר עושה ניסים.
ואז הגענו לקצה.. שלי לפחות:
אז ה"כמה שעות" התארכו להן לכמעט 12 שעות של התמודדות.
לקראת 3 אחהצ של יום שישי (צירים התחילו ב4 בוקר של יום חמישי) התחלתי ממש ממש להתייאש, והרגשתי שאני לא מסוגלת יותר להמשיך ככה ורק רוצה שיפסיק הכאב, מה שבפני עצמו היה נראה כמו התקרבות לשלב המעבר ושעוד רגע יש פה לידה.
דינה הדר ואיתן עודדו אותי לנסות להמשיך וגם כי היו המון סימנים שהדברים מתקדמים ממש (צוואר רחם גמיש ורך, תינוקת נמוכה מאוד באגן עוד מבדיקת הפתיחה בבוקר, מים שירדו, תחושת הלחץ בטוסיק, צירים פסיכים ותכופים, ואפילו שלב רגיעה ומנוחה שבמצב רגיל יכול היה לבשר את שלב המעבר שמגיע אחרי פתיחה מלאה). בכל רגע, התחושה הייתה שהבחירה של לנסוע לבית חולים היא על הפרק וכל מה שאני מחליטה לעשות הוא נכון וכולם שם מאחורי בכל החלטה שאקבל.
התלבטתי הרבה עם עצמי מה אני עושה. היו רגעים של תחושה שאין ברירה אלא להמשיך להתמודד כי כבר עברתי כל כך הרבה בבית ועם כל הסימנים מסביב כל רגע יכולה להגיע הלידה, ורגעים של תחושה שאין סיכוי שעם הכאב הזה אני שורדת מעבר לבית חולים ומה אם אלד באוטו בדרך לבית חולים בכלל, ובעיקר האם אני אשכרה מוותרת על הלידה הטבעית שחלמתי עליה ומקבלת את העובדה שברגע שנחליט לעבור לבית חולים כל הלידה הזאת תקבל תפנית רצינית. אל מול זה עמדה התחושה שלא יכלתי יותר לסבול את הכאב ובטח שכבר אין בי כוח לקראת השלב האחרון של הלידה שנראה כל כך קרוב אך לא מגיע. החלטתי שאני רוצה לבדוק פתיחה שוב והפעם לדעת מה היא במחשבה של אם הפתיחה מתקדמת, אמשיך להתמודד בבית ואם לא נסע לבית חולים. ציפיתי להיות בפתיחה 7-9 ולפי זה לקבל החלטה.
בפועל, בצורה שאין דרך להסביר, מ-5 בבוקר ועד 3 אחה"צ כשביצענו את בדיקת הפתיחה, לא התקדמתי בכלל ועדיין הייתי בפתיחה 3. הלם! אמנם הצוואר היה כבר רך והתינוקת התברגה נמוך, הפתיחה נשארה בדיוק אותו הדבר...
פה כבר היה לי ברור שהדבר הנכון עבורי הוא מעבר לבית חולים. אני רוצה אפידורל כאן ועכשיו.
"בית חולים. אפידורל. עכשיו!"
הדר, דינה ואיתן היו ב-100 אחוז מאחורי בהחלטה, תמכו ועודדו בלי סוף שהמעבר זה בקטנה והכל יהיה בסדר. כמו שלמדנו בקורס המעבר לבית חולים היה "הדבר הטוב הבא" לאותו הרגע. במהירות בזק ובקצב של טירונות ביחידה הכי מובחרת בצבא התקפלנו ונסענו לבני ציון עם הרכב של דינה. את הנסיעה העברתי במושב האחורי עם דינה שעשתה עיסוי בכל ציר בזמן שאני נשענת על המושב האחורי. בשעה 15:30 ביום שישי הגענו לבני ציון, ולמרות שהצוות ממש השתדל לזרז עיניינים תהליך הקבלה היה מתיש ועם כמה צירים כואבים ביותר וקבלת האפידורל הייתה בגדר החוויה הכי כואבת בכל הלידה בגלל הצירים בתנוחת ישיבה ותחושת חוסר האונים שאי אפשר לזוז.
כמובן שהכל נרגע ברגע שהאפידורל התחיל להשפיע ונתן לכולנו כמה שעות של מנוחה.
לקח לי כמה שעות באמת להצליח לשחרר והצליח לישון כנראה כי הייתי מפומפמת באדרנלין מכל התפנית של הלידה הזאת, והרעידות של כל הגוף מכל ההורמנים של הלידה לא עזרו לזה.
מפה לשם גם הלידה נכנסה למנוחה. הצירים התרווחו לראשונה משישי לפנות בוקר, והמשכתי להיות תקועה על פתיחה 3.
התסריט במצב כזה, בטח כשמגיעים לבית חולים עם ירידת מים, זה כמובן פיטוצין שהסכמתי לקבל אחרי שרופאה ממש נחמדה הגיעה והסבירה למה כדאי לקחת (אנחנו כבר באנו עם הרבה ידע מקורס הכנה). חיכינו כשעה אחרי שהתחלתי לקבל פיטוצין, עשו לי בדיקת פתיחה נוספת בבית חולים – והפתיחה עדיין 3 ואמרו שיש שאריות של שק מי שפיר, ובתקווה שזה יעזור איכשהו, המיילדת בבית חולים פקעה לי את שאריות מי השפיר והצלחתי להירדם קצת (בדיעבד זה לא היה רעיון כל כך טוב).
האטות דופק במוניטור 📉...
בזמן שאני ואיתן שנינו מנמנמים לנו נכנסות שתי רופאות עם המיילדת כי יש האטות בדופק של התינוקת. ככל הנראה בגלל שחילצנו את הנוזלים שנשארו ובמקביל הפיטוצין גרם לצירים. נלחצים קצת אבל מנסים לשמור על קור רוח. הצוות מפסיק פיטוצין ומזרימים תמיסה פיזיולוגית לרחם (מחזירים נוזלים להקל על הקטנה) והדופק מתייצב. אחרי כמה זמן של דופק תקין מחזירים פיטוצין והדברים מתחילים לזוז.
פתיחה מלאה! ותוך 10 דקות התינוקת בחוץ!
אז אחרי ההתייצבות, מעלים כמות פיטוצין. עליתי לפתיחה של 5! ואז מהר מאוד ל-8 ואז - לפתיחה מלאה. יאללה אפשר לחלץ את הגברת החוצה. רגל אחת על דינה רגל אחת על המיילדת ואיתן שמחזיק את היד מהצד (לא דמיינתי שאלד על הגב, אבל עוד ציפיה שפגשה מציאות).
איתן מבולבל מהקצב של ההתקדמות, רואה את המיילדת נערכת ושואל "אממ יש לי פיפי, עכשיו זה הזמן לעשות נכון?", "כן! תעשה פיפי עכשיו" עונה המיילדת 😂.
עשר דקות של לחיצות והיא בחוץ בידיים שלי! נולדה בשעה 04:17, 48 שעות אחרי תחילת הצירים.
השעה הראשונה
סוף סוף פגשתי אותה, את הקטנה שלי. צמודות עור לעור, מריחה אותה מנשקת בכל מקום נגיש ואנחנו מבלות לנו ככה ביחד שעה ביחד! ובזמן הזה השיליה יצאה ואחרי שנרגעו קצת הרוחות, דינה בזמן הזה, במצב נינג'ה מתקדם, סוחטת לי קולוסטרום בזמן שתופרים אותי (קרע ספונטני של דרגה 2. חששתי נורא להיקרע אבל בדיעבד כל כך לא הזיז לי באותו הרגע וגם האמת מחלים די מהר) לוקחים אותה לשקילה בחדר (יצאה קטנטנה 2.93 ק"ג) ואז איתן בעזרתה של דינה התחיל להאכיל אותה עם אצבע ומזרק עם קצת מהזהב הצהוב שסחטנו.
מה שמעניין, והתברר כנכון מאד, דינה עם הנסיון המטורף שלה, ראתה מההתחלה בשעה שהקטנה הייתה עליי שהנקה מיידית ומצטיינת, לא תהיה פה, התינוקת יצאה קצת עייפה וחלשה, ובאמת ככה היה, לפחות בשבועיים הראשונים אחרי הלידה. אני אומרת לרופאה שעה לאחר הלידה: "הצוות פה בבית החולים מקסים, אבל לידה הבאה, לידת בית!"
48 שעות ראשונות אחרי הלידה
אז ביומיים הראשונים נאבקנו על כל טיפה בבית חולים,נעזרנו בתרומות חלב אם והמון מזרקים של 5 מ"ל להאכלת אצבע. במשך ה-48 שעות אשפוז בבני ציון דינה המשיכה לבקר אותנו, לוודא איך מתקדמים עם ההאכלה של הקטנה, וכל פעם הופיעה כמו מלאך ברגע הכי נכון ונחוץ. בזמן הזה, בבית חולים הקפדנו ללכת לבדיקות שקילה וצהבת שקצת הטרידו אותנו בהתחלה אבל לאחר מכן הכל הסתדר.
שבועיים אחרי הלידה
אז עכשיו שואבת מסביב לשעון, הפאניקה קצת ירדה, מאכילים בבקבוק ועוד שיטות מקוריות בהמלצתה של יועצת ההנקה המדהימה איה חכים, ומתאמנים על להתחבר לציץ, ולאט לאט זה משתפר.
מסכמת את כל הטירוף הזה
אני בעצם מרגישה שעברתי שתי חוויות לידה שונות באותה לידה. האחת קסומה באווירת אוקסיטוצין, פלייליסט שהכנתי ללידה, בריכה, בעלי איתי בתוך המים ומתפקד כדולה נוספת במשרה מלאה ודינה והדר המדהימות כל כולן בלב שלם ומלא סבלנות איתי בכל ציר, מרגיעות ומחזקות בין לבין, מזכירות לנשום ולנוח בין הצירים.
בכלל כל המעטפת הזאת שקיבלתי לפני הלידה, במהלכה ואחריה מדינה וכל הצי המובחר של נשים מקצועיות שעובדות איתה וכל יום עושות מעשי שליחות הכי גדולים שאפשר, הפך את הלידה הזאת לחוויה טובה, נכונה ומדויקת. והתחושה הזאת מלווה אותי גם עכשיו, שבועיים אחרי הלידה, בלי זכר לדיכאון אחרי לידה שכל כך חששתי ממנו ועם הרבה נחת שהכל קרה כמו שהוא צריך לקרות והעביר אותי את השיעורים שהייתי צריכה לעבור לפני שאני הופכת לאמא. הפחדים שהצלחתי לשחרר לפני הלידה בעקבות הקורס והמפגשים עם דינה כדולה, ההכנה המקיפה לתסריטי הלידה השונים, ההכנה הנפשית והגופנית ללידה, ההכרות המקדימה עם קונספט לידות הבית, ועצם הנוכחות של דינה והדר שם איתי בכל רגע בכל רמ"ח איבריהן הם פרס גדול מלתאר.
כל החששות בנוגע לללדת בבית בכלל לא היו עניין, ולגמרי הרגשנו בידיים טובות. עצם הנוכחות של הדר, הרכות והמקצועיות שהיא מביאה עימה כשהיא ניגשת ללידה השרו כל כך הרבה בטחון והרגישו הדבר הנכון.
עם כל הקסם של הלידה למדתי מה הוא גבול ליכולת שלי להתמודד עם הכאב, והחוסר וודאות של כמה עוד אוכל להמשיך. אבל גם למדתי לקבל את מה שמגיע, לשחרר מציפיות ותסריטים ורודים שציירתי בראש, לקבל את המציאות והחלטות שקולות גם תחת כאב וכאוס של לידה. המעבר וההחלטה ללידה "השנייה", הרפואית, הכרוכה בהתערבויות היה לא פשוט, דרש להבין האם אני באמת מוכנה לוותר על חלום הלידה הטבעית, אבל ברגע שהתקבלה ההחלטה, היא הייתה מוחלטת, ללא ספקות ונכונה לגמרי עבורי.
אני רוצה להודות לדינה, להדר, ולאיתן האהוב שלי, שהיו שם כל הזמן ותמכו בכל רגע. ולקטנה שלי, שהגיעה לעולם בסוף כל החוויה המטורפת הזאת הזה בזמן הנכון והמדויק בשבילה.
אם יש לי עצה לכל אחת שמתכוננת ללידה זה להכיר את האפשרות של לידת בית, היא פחות מטורללת ממה שחושבים, ומרגישה מאד נכון. ואם יש לי עצה או תזכורת לעצמי, אם אי פעם אלד שוב, זה להכיר את הגבולות שלי, לקחת כל עזרה מקצועית שניתן במידת האפשר ללידה ולא לקחת את ההחלטה לשינוי בתוכניות ככישלון אלא כהצלחה והקבלה של מה שהלידה מביאה עימה.
