חיכינו לך הרבה זמן

הי פאולה, רצינו לעדכן שב5.2 נולד הבן שלנו בלידה עוצמתית ומרגשת. הגענו לבית חולים ב00:00 עם ירידת מים ללא צירים ובהתחלה הייתה חוויה די מאתגרת במיון עד שהעלו אותנו לטרום לידה… החדרי לידה היו מפוצצים והיו שתי לידות במיון, מה שלא איפשר להם להתפנות להעלות אותנו משך שש שעות… היינו ללא שינה וממש ניסינו לא לצאת מzone טוב ולא להיכנס לאווירת הסטרס שהייתה במיון. בסוף ב6 בבוקר עלינו למחלקת טרום לידה ושם התחילו בהדרגה להתפתח צירים ובכולם תרגלתי נשימות והרפיה תוך כדי תנועה ושהות במקלחת. באזור 16:00 הבנתי לאור תכיפות הצירים שיש סיכוי שאני כבר מתקדמת אבל אם לא אבקש להיבדק אף אחד לא יקלוט בגלל שאני שקטה. ביקשתי להיבדק ואכן נבדקתי והייתי בפתיחה 5. מיהרו להעביר אותי לחדר לידה והגעתי לשם אחרי 30-40 דק׳, שם כבר הייתי בפתיחה מלאה ותוך שעה הוא היה בחוץ. הלידה הייתה עוצמתית ממש. הנשימות והריכוז פנימה אפשרו לי לחלוטין את הלידה כמו שדמיינו ורצינו. ואיתי ידע להיות לי עזר בכל הכלים שלמדנו בקורס. ובסוף קיבלנו את המתנה הכי גדולה שלא תיארנו לעצמנו איזה אושר תכניס לחיינו. תודה לך שלימדת אותנו את כל הכלים האלו שאפשרו לנו את החוויה הזו. -איתי ומיכל

Ima has a baby right inside her tummy! She wiggles and she kicks as she grows warm and chubby. When the baby is ready to come out one day, Dina the midwife will come and help Ima in a kind, gentle way. Ima might take a shower or bounce on a ball up and down, To help baby move lower and turn right around.Ima might look tired, or maybe in pain, She might make some sounds again and again.  A ROAR like a lion, or a soft gentle HUMM, All these noises help the baby know it’s time to come.I’ll go meet my baby, all cuddly and small, And hold Ima’s hand she’s the bravest of all. So when Baby is ready, I’ll wait just like this Because I know soon I’ll get do “tova” and give her legs a kiss. This excerpt is from a birth story by Talya Dordekhttps://www.instagram.com/balanced_by_talya?igsh=MWQ5cmc4NDJ6NThraQ==

אוקיי.... סיפור הלידה שלי!!! חוויתי משהו מדהים. הלידה הייתה פרועה — מערבולת מטורפת בסוף! בהתחלה זה היה מדהים — הייתי כל כך בשליטה ונינוחה בבית. הייתי בשבוע 41 בדיוק ולקחתי 2 כפות שמן קיק בשייק ב-12:30 בצהריים והמים שלי ירדו ב-15:00, עם צירים שהתחילו ממש אחר כך (כנראה בעצם התחילו שעה קודם ופשוט לא הבנתי שזה מה שקורה). הם היו ממש תכופים מיד — בערך כל 3–4 דקות ואורך של כ-30–45 שניות לכמה שעות, ואז זה התחיל להחריף ומ19:00 הצירים היו כל 2.5–3 דקות ונמשכו בין דקה ל-דקה וחצי. בכל הזמן הזה הרגשתי כל כך בשליטה כאילו יש לי את זה! השתמשתי בתערובת של כלי היפנוברת'ינג של פאולה: עשיתי את הרפיית הקשת בהתחלה, עברתי בין פסקול רגוע כיפי שאני אוהבת להקשיב לו וגם לפסקול הקשת בלי המילים, ונדדתי בין עמדות (סיבובי אגן בזמן התכופפות קדימה היו המנצחות בשבילי) וכן לקחתי מקלחת ארוכה כמה פעמים עם מים חמים שפוזרו על הבטן בזמן צירים. בקבוק חם או חום על הגב והבטן גם היו נעימים לי בשלב מסוים. עיסוי היה נחמד בהתחלה אבל בהמשך פשוט שאולי ישב איתי במקום לגעת בי. הייתי לגמרי רגועה ומשוללת פחד ואז בערך ב-21:20 החלטנו לצאת לאיכילוב כי הצירים היו ארוכים וסופר קרובים. ממש לפני שיצאנו מהבית זה התחיל להיות ממש אינטנסיבי בשבילי — היו לי כמה צירים בדרך למונית, הרגשתי כאילו יכולתי להקיא (זה עבר) ונהג המונית היה מקסים ונסע בזהירות אבל היו לי צירים מאוד חזקים במהלך הנסיעה! הנסיעה לא הייתה כל כך נוראית כמו שדמיינתי (טיפ מקצועי: פתחי את החלון ותהני מאוויר קר על הפנים). כשהגענו לבית חולים היו לי צירים מאוד חזקים וארוכים והרגשתי "וואו זה נהיה קשה", והייתי בטוחה שאני די מתקדמת! ואז בדקו אותי ואמרו שאני 3 ס"מ פתיחה אבל עם מחיקה מלאה והראש נמוך. נשברתי לגמרי!!!!! הרגשתי שהצירים נעשים כל כך חזקים אבל אני רק 3 ס"מ ☹️. לפני שסיימו את המוניטור תהיתי איך לעזאזל אני אעמוד בזה אם זה 3 ס"מ!!!! התחממתי הזעתי. פתאום הייתי חייבת מאוד ללכת לשירותים לעשות קקי ופיפי והם לא רצו לתת לי כי עוד לא סיימתי את המוניטור (שלוקח רק 20 דקות), ביקשתי ובכיתי ובסוף נתנו לי כשהייתי קרובה לעשרים דקות מוניטור, וכשישבתי על האסלה פתאום לא יכולתי לשלוט והתחלתי לדחוף באופן אימפולסיבי וחשבתי מה לעזאזל — הייתי רק 3 ס"מ, מה לא בסדר?! איך יכול להיות שיש לי דחף כל כך מוקדם?! איך אני אעמוד בזה?! 😱 בשלב הזה קצת נלחצתי והרגשתי שאני מאבדת שליטה. כשחזרתי הדולה שלי אמרה, וואי את דוחפת?! ומשכה את המיילדת ואמרה, היא דוחפת! תבדקו אותה שוב. והן ענו, כן בטח 🙄 (המיילדות ידעו שזו הלידה הראשונה שלי והשאירו שפשוט קשה לי). הדולה שלי לחצה עליהן ואמרה, חבר'ה היא באמת דוחפת ולכן בדקו אותי והיא אמרה "פאק היא 10 ס"מ!". ואז 4 מיילדות רצו פנימה ואמרו שהן לוקחות אותי לחדר לידה על המיטה שהייתה בחדר המוניטור ולהחזיק חזק — הייתי על ארבע על המיטה, ו4 מיילדות דחפו אותי בהילוך מסדרון (בזמן שהיו לי צירים חזקים ואני דוחפת בדרך) ורצו איתי לחדר לידה. הגענו לחדר לידה והתינוק יצא תוך 30 דקות מהרגע שדחפו אותי דרך הדלת 🤭 קפצתי מ-3 ס"מ ל-10 ס"מ בפחות משעה, והיינו בבית חולים פחות משעתיים עד שהתינוק נולד. היפנוברת'ינג עשה את כל החוויה הזו אפשרית ומדהימה בשבילי ובשביל שאולי! אין מצב שהייתי יכולה לחוות כזו רגיעה וחוויה חיובית בבית (הייתי כל כך רגועה ומחייכת ומדברת ונהנית כל הזמן בבית). ובגלל שהייתי במצב כל כך רגוע למרות שנכנסתי ב-3 ס"מ הכל התקדם כל כך מהר אחר כך. מוסר ההשכל: אל תתני לשברון לב להשפיע אם את מגיעה לבית חולים "לא פתוחה מספיק" — תשארי רגועה ותתמקדי במה שלמדת! לא קיבלתי חדר לידה טבעי או מיילדת לידה טבעית, ולא חדר עם גז — ביקשתי את כל הדברים האלו כשנכנסנו לבית חולים אבל לא היתה דקה למשהו ברגע שהם לקחו אותי לחדר לידה — לא השתמשנו בשום דבר מתוכנית הלידה שלנו לבית חולים (לא במגבת, לא בכרית, לא בשמן אתרי או ברמקול שהבאנו!), אבל המיילדת שקיבלנו בחדר לידה הייתה מעולה למרות שלא הייתה מיילדת לידה טבעית והיא זרמה איתנו על הדברים שביקשנו — היא אמרה לי לדחוף ואני אמרתי שאני רוצה לנסות בדרך שלי והיא לגמרי היתה בסדר עם זה (גם כי בסוף דחפתי כי הדחף היה כל כך חזק). אני ממליצה לתרגל את נשימת J על ארבע כדי שתוכלי לשלוט בזה בעמדה זו במקרה שזו תעבוד בשבילך בלידה. ברגע שהתינוק יצא עטפה אותי תחושת הקלה עצומה!!! הייתי כל כך שמחה שזה נגמר אבל גם כל כך שמחה שזה קרה! לא הייתי יכולה לעשות את זה ככה בלי השיעורים של פאולה!

היינו כמעט שנתיים אחרי הלידה של נווה, שלפניה עברנו את קורס ההכנה ללידה של "פשוט ללדת". הקורס חובה בעיניי לכל זוג שמבין שלידה היא לא עקירת שן. בזכות הקורס הלידה של נווה הייתה חוויה חיובית, למרות שלא הלכה לפי התכנית. כהכנה ללידה השנייה עברתי שוב על הספר של הקורס, תליתי משפטים מחזקים באמבטיה, שיפצתי את תכנית הלידה עם תובנות מהלידה הקודמת, והרגשתי מוכנה. רוב הקשב שלי התמקד בהכנות שקשורות לנווה, ובזכות הקורס הרגשתי בטוחה שאדע מה לעשות בלידה גם בלי לעסוק בזה כמו שעסקתי לפני הראשונה. בביקור השלישי שלנו במוניטור באסף הרופא, שנבע מכך שהתינוקי לא הכיר בתאריך המשוער שלו ולא התרגש מ 41+2, כבר הרגשתי תחושות קטנות ברחם והרגשתי שזה מתחיל. סירבתי בנימוס לבדיקת פתיחה ולשיח על זירוז ושוחררתי בחיוך ע"י הרופאה. סביב הצהריים כבר היה לי ברור שהלידה מתחילה. עדכנו את כל הצוות שלנו, שכלל את תמי הדולה שהצטרפה שוב ואת אמא שלי ואח של בעלי שיגיעו לשמור על ה"גדול" שלנו בן השנתיים. העברתי את היום בבית, הרבה על כדור הפיזיו. ידעתי שאני לא בפתיחה 4 אבל בלידה שנייה לא ידעתי כמה מהר זה יתקדם, והצירים כבר כן דרשו את תשומת ליבי. החלטתי שנצא לביה"ח ב19:00, אחרי שנווה יסיים את ארוחת הערב. בהחלטה של הרגע אחרון החלטתי להישאר עם מכנסי פיג'מה, כי למה לא בעצם? הנוחות שלי היא מה שחשוב. הגענו לביה"ח ונכנסנו למוניטור שעבר במהרה והיה תקין. הפתיחה הייתה 2.5, ונשארה ככה גם בבדיקת הרופאה, אז נשלחנו ל"הסתובבות" של שעתיים. ביחד עם תמי העברתי את הצירים בשלל תנוחות שעזרו לצירים להיות אפקטיביים. זה היה מעייף אך אכן התקדמנו לפתיחה של 4, וגם ניצלנו היטב את הנוחות של מכנסי הפיג'מה. קיבלנו את רותם המיילדת המקסימה, אייל הפעיל את הפלייליסט שלי, ואני הלכתי למקלחת עד שימלאו את הבריכה. המקלחת הקלה מאד. אני חושבת שהיינו סביב פתיחה 6 כשהמיילדת ותמי אמרו שאני יכולה להיכנס לבריכה. לא רציתי להיכנס בשלב מוקדם מידי. העברת הצירים בבריכה הקלה מאד. בלידה הראשונה לא זכיתי לבריכה בתל השומר, וממש שמחתי הפעם שבאסף הרופא מאפשרים בריכה בכל חדר. עד לפתיחה מלאה היינו לבד כמעט תמיד, למעט גיחות מוניטור של המיילדת, וממש לא הרגשתי שאני בביה"ח. לא ראינו בכלל רופאים במהלך הלידה, והאווירה הייתה נעימה, שמחה, מפרגנת ותומכת מאוד. הצירים התחזקו. אייל דאג לשמח אותי עם תמונות של נווה המתוק שהוא הדפיס מראש כהפתעה משחררת אוקסיטוצין, והציע מדי פעם משהו קטן ומתוק. תמי דאגה להזיז אותי מידי פעם לעמידה או למקלחת כדי לשפר את האפקטיביות של הצירים. לא תמיד היה לי כוח להעביר את הציר בתנוחה יותר מאתגרת. בשלב מסוים התחיל דימום, ותמי אמרה שזה סימן טוב שאנחנו מתקדמים. לא כל כך התייחסתי לזה, בדיעבד יכולתי לשאוב מזה יותר עידוד כי השלב האחרון עד לפתיחה מלאה הרגיש לי ארוך מאד. כשהגעתי לשלב שהרגשתי שאני לא יכולה יותר, ידעתי שזה אומר שאנחנו קרובים, הקשבתי לתמי ואזרתי כוחות להעביר עוד צירים בתנוחות יותר מקדמות. בלידה הראשונה התינוק כולו החליק החוצה אחרי שיצא הראש והפעם לא, וזה היה מפתיע וכואב. עוד כמה לחיצות והמתוקי שלי היה בחוץ. חיבקתי אותו ובכיתי מרוב הקלה ושמחה. ברק המתוק נולד קצת לפני 6:00 בבוקר ושקל 4.100! במבט לאחור אני רואה בלידה הישג חוויה מעצימה. גאה בעצמי על כך שחוללתי שוב את הנס הזה שנקרא לידה, שנולד בה תינוק בריא, מתוק, עירני ורגוע, באווירה האינטימית והנעימה שרצינו. אה, ובלי תפרים! תודות לרותם המיילדת המלאכית. אז איך נסכם? לכו ללדת באסף הרופא! תביאו תמונות חמודות של הגדולים, זה מאוד עוזר. נסו לשחרר השוואות ללידה הקודמת. יהיו כנראה דברים שילכו יותר חלק בלידה הזו ודברים אחרים שפחות. והכי חשוב – תבואו בפיג'מה!  

מדהים ומרתק עד כמה אנחנו זוכרות לעתים פרטים מהלידה שלנו גם כעבור יותר מ- 60 שנה! במפגש שלי עם ציירת ואומנית רותי קדרי, היא משתפת בסיפור לידה טבעית שלה ללא כאב, אי שם בתחילת שנות ה-60 בישראל.לאחר זמן מה אנחנו מחליטות להוציא אותו לאור, וזה מה שרות מספרת...