Blog Banner

סיפורי ילדים מאת מיילדת בית

בזמן שאני מכינה תיק ביה"ס לתבלי בן ה-7, אני חושבת מה הסיכוי שאני יוצאת הלילה ללידת בית בדיוק ביום החשוב לו, ה- 1.9 ?

באותו היום בערב אני מקבלת טלפון מדנה: "דינה יורדים לי המים"...

תבל הקטן שומע את השיחה ומתחיל לבכות. הוא נעצב שכנראה לא אקח אותו לכיתה בשנת לימודים חדשה. בכל זאת זה כיתה ב'. 

כן כן, זה בדיוק מה שקרה...מה הסיכוי? ומה הסיכוי שאספיק לחזור לפני שהוא יוצא? אני מחליטה לא להבטיח לו, כדי שלא יתאכזב. אומרת שאביא תמונה של פיצקי (שם הבטן של התינוק) חמוד חמוד. אבל תבלי כבר לא ממש רוצה להיות מיילד כמו פעם...

אני שוכבת על ידו עד שהוא נרגע ונרדם. קמה ומורידה ציוד ללידת בית לאוטו, אני ברגשות מעורבים. אלה הרגעים בהם אני מבינה כמה מורכבת רגשית העבודה שלנו, כמה אנחנו מקריבות. המשפט שהיקום מסדר הכל במקומו- אני תמיד אומרת אותו לעצמי, וגם הפעם. 

לידה עם ירידת מים צריכה להתקדם בבית עד הבוקר, כדי שלא נצטרך לעבור לפי הנוהל לבית החולים לקבל אנטיביוטיקה. ברגעים שנראה שלידה נעצרת, אני מציעה הומאופתיה ושלושתינו עושים תרגילי ספינינג בייביז, ומרגיש לי שפיצקי מתמקם בפנים מחדש. מדהים! אני חושבת. פתאום דנה מסתכלת לי בעיניים ואומרת: "דינה אני חושבת שאני לא מסוגלת לעשות את זה", ואני מבינה שהיא עושה את זה ממש בקרוב. אנחנו יורדים למטה, שניהם נכנסים לבריכת לידה מחובקים, נושמים. ותוך חצי שעה פיצקי מגיח ישר אל ידיהם של הוריו האוהבים.

השעה סביב שלוש בלילה, כולם מאושרים, ואני מאושרת כפליים. אני מגיעה הביתה בשבע להעיר את תבלי, והוא מחייך אלי חיוך הקסם הענק שלו: "אמא את חזרת, את איתי!".


— דינה שפירא בר-שביט
8 ספטמבר 2023
עוד סיפורי לידה
חיכינו לך הרבה זמן
חיכינו לתינוק הזה כל כך הרבה זמן... הקטן המופלא שלנו הגיע בשבוע 41 + 4, אחרי מסע לידה ארוך ומלא תפניות. ביום שישי לפנות בוקר התעוררתי עם צירים קלים, היום וכבר עברתי את שבוע 41 החלטנו לגשת לבית החולים למעקב. במהלך הביקורת היו האטות במוניטור העוברי, הרופאה ביקשה שנישאר לזירוז לידה ואף העלתה את האופציה של ניתוח קיסרי כאופציה שכרגע עומדת על השולחן. ההתלבטות הייתה קשה, המוניטורים הנוספים שעשינו היו תקינים, מאוד רצינו לחזור הביתה ולתוכניות הלידה המקוריות שלנו מצד שני אי אפשר התעלם מהמוניטור שלא היה תקין ושסביר שמעיד על בעיה. לאחר התייעצויות עם הדולה החלטנו להשאר ללילה השגחה ולקבל החלטות בבוקר בהתאם למוניטורים שיהיו לאורך הלילה. בשבת בבוקר, לאחר לילה של מוניטורים תקינים ביקשנו להשתחרר במטרה להמשיך צירים בבית כמו שתרגלנו ולחזור לחדר הלידה במצב לידה. את יום השבת העברנו עם כדור הבוטן, הפיזיו, הכריות, השמנים, המגע, ההרפיות וכל הטוב שלמדנו בקורס ההכנה ללידה. אפילו זכינו במוצ"ש לשעתיים טיפול במים בבריכה עם דינה (שליוותה אותנו צמוד במהלך הלידה בתור דולה), בן זוגי הכין לנו סל פיקניק לבריכה ובין לבין השחרורים וקבלת הצירים בציפה רפייה בבריכה גם נשנשנו אבטיח ומיני פינוקים. חזרנו הביתה מהבריכה כאשר תדירות הצירים עלתה ודינה כבר נשארת איתנו ואני צפה לי בין ציר לציר, מנסה לשמור כוחות כמה שניתן. מגיע בוקר יום ראשון, אני עדיין לטנטית, אנחנו מחליטים לעבור להמשיך בבית החולים. בניגוד למצבי יומיים קודם, הפעם אני עם פתיחה של 4 ס"מ!!!!!, מחיקה 90%, צוואר רך ואמצעי... איזו התקדמות, גל של אופטימיות שוטף אותנו והכל עבודת יד שלי. נכנסנו לחדר לידה, זמן קצר לאחר שהתמקמנו בחדר דפוס ההאטות הפך נוכח בצורה שלא מאפשרת להמשיך את הלידה כפי שתכננו. העברנו את ניהול הלידה לידי הצוות המצויין של בית החולים. עברנו ללידה רפואית, עם הרבה קבלה שזה חלק מהמבוך הלא צפוי של מסע הלידה, וחלק ממנו הוא גם לקבל החלטות מודעות כהורים שדואגים לשלום התינוק שלהם. הרגשנו שהצוות מנהל את המצב ברגישות ומקצועיות כשהמטרה כרגע היא לסיים את הלידה בצורה ואגינלית ובבריאות מלאה לי ולתינוק. בהמצלת הדולה שלנו קודם להתערבויות לקחתי אפידורל מתוך הבנה כי לא אוכל להיות יותר תנועתית כאשר הניטור של התינוק חייב להיות מדוייק כשאני סטטית. אחרי כ8 שעות שבהן הצלחתי לישון לסירוגין אחרי שלושה ימים ללא שינה, הרופאים שוחחו עימנו כי המוניטור לא תקין, משהו מפריע לתינוק, יתכן ולחץ כלשהו על חבל הטבור במהלך הצירים ושהסיכוי להמשיך ללידה ואגינלית פוחתת משמעותית ועלול להגביר את סיכון לחיי התינוק שלנו. כחלק מהמבוך לקחנו החלטה מודעת והלכנו לניתוח קיסרי. אז אחרי כל הדרמה... יצא הפלא הזה לעולם והלב לא מפסיק להתרחב 🥰 דינה רבינוביץ, מדריכת ההיפנוברטינג שלנו והדולה שלנו, לך אנו רוצים להוכיר תודה, על הקורס המעשיר שעזר לנו בכל שלבי המסע הזה הן ברמה הפיזית והן הרגשית. היכולת לנשום, להעזר בהרפיות ובחשיבה חיובית והמנטרה "הדבר הטוב הבא" ליוו אותנו לא מעט... על הליווי הצמוד שלך כדולה שלנו, על החיזוק, התמיכה, הייעוץ, הליווי והתמיכה בהתחלת הנקה אחרי ניתוח קיסרי והפרדה מהתינוק בשל צהבת על רקע סוג דם, יוווו כמה שזה היה קשוח!!!! עצם הנוכחות שלך איתנו עשתה את ההבדל כך שיצאנו עם חווית לידה טובה ומעצימה, וזה די מדהים בפני עצמו בהתחשב במה שעברנו, זכינו!
— דינה רבינוביץ
סיפור לידתה של נגה
סיפור הלידה של נגה (יעל וסתיו) 1.8.23  ההריון שלי עם נגה (הריון ראשון) עבר בצורה נינוחה, נעימה ומחוברת. בן זוגי ואני עשינו קורס הכנה לללידה אצל דינה רבינוביץ, בחרנו דולה שתלווה אותנו בלידה, קראתי ספרי הכנה ללידה, תרגלתי יוגה ועוד. למדתי וקראתי הרבה על לידה פעילה וטבעית ורציתי מאוד לנסות להעניק את החוויה הזאת לעצמי, תוך חיבור ללידה כתהליך טבעי ואמונה שהגוף שלי יודע ללדת. למרות כל ההכנות, וההבנה לאורך ההריון שהלידה היא אירוע לא צפוי עם הרבה תפניות, כשירדו לי המים בשבוע 36+1 הייתי מאוד מופתעת ואפילו מבוהלת. בזכות ההכנות שעשינו, בן הזוג ואני הצלחנו לא להיכנס יותר מידי ללחץ ובחרנו לנסוע ללניאדו, שם היינו בסיור מספר ימים לפני כן, וכי ידענו שהגישה שם סבלנית כלפי ירידת מים וזירוזים. ארזנו תיק לבית חולים (כי עוד לא היה 😊) ונסענו. את הימים שלאחר מכן העברנו בעיקר בהכנות נפשיות לכך שעוד רגע תהיה לנו תינוקת קטנה ושהלידה שכל כך התכוננו אליה מתקרבת. הגישה בבית החולים היתה סבלנית ורק כ-60 שעות לאחר שהגענו התחילו להמליץ ברצינות על זירוז בציטוטק. היות וראינו שהמדדים של הקטנה טובים, ובזכות הידע שצברנו, העזנו להחליט לחכות עוד קצת ולתת לה להיות מוכנה לצאת בזמנה. בבוקר שלאחר מכן, בשל חשש למים מקוניאליים, כבר נכנסנו לחדר לידה עם זירוז של פיטוצין. הלידה עצמה היתה מסע ארוך, של 28 שעות מרגע הכניסה לחדר לידה. מלאה בשערים רגשיים, מנטליים ופיזיים. את חלקה הראשון העברנו תוך היעזרות רבה בתנועתיות ובתנוחות שלמדנו בקורס, לצד הקשבה להרפיות שדינה שלחה שלנו, ותוך השריית אווירה של התרגשות וציפייה. שמנו מוסיקה, רקדנו דרך הצירים והשתדלנו לנוח לקראת החלקים האינטנסיביים שעתידים לבוא. לאט לאט הצירים התחזקו וכך גם ההתמודדות נהייתה מאתגרת יותר. לאחר כ12 שעות בחדר לידה הצטרפה אלינו הדולה ועזרה ברגישות ודיוק גדול להעביר את הצירים. בשלב הזה כבר איבדתי תחושת זמן, אבל לאחר שעות רבות של התמודדות עם הצירים שהולכים ומתחזקים ועייפות גדולה של הגוף החלטתי לקחת גז צחוק. ההחלטה היתה טובה ומשחררת והגיעה ברגע הנכון. אחרי שהכאב התגבר גם על גז הצחוק והגוף כבר היה סחוט, החלטתי לבקש גם אפידורל. למרות שרציתי לידה טבעית, ההחלטה הרגישה לי טובה ונכונה, כי הייתי קשובה לעצמי, לתינוקת ועם חמלה כלפי עצמי. האפידורל איפשר לי מנוחה של כמה שעות שלאחריה הגיעה שלב היציאה של נגה, שהיה קשה ומאתגר אך גם מאוד פעיל ומרגש. בסיום מעל שעה של שינוי תנוחות, דחיפות, הרפיות והרבה כוח רצון, נגה שלנו הגיחה לעולם. לצד העייפות הגדולה היינו באדרנלין מטורף. הלידה היא כנראה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיי מהרבה בחינות, אבל היכולת לעבור אותה בצורה חיובית ומלאה בבחירה, השאירה חוויה עוצמתית, מרגשת ובלתי נשכחת. בדיעבד אני יכולה להגיד על ההכנות שעשיתי, שגם אם בפועל הלידה שלי היתה עם התערבויות רפואיות, עצם הידיעה שיש לי בחירה בכל שלב, שאני סומכת על הגוף שלי ועל טבע הלידה, וההחזקה בגישה חיובית ובכלים שאספתי, כל אלו חיזקו אותי מאוד והפכו את חוויית הלידה לחוויה המדהימה שהיתה.
— דינה רבינוביץ
לפעמים חלומות מתגשמים-לידה שנייה
לפני הלידה הראשונה שלנו עשינו את קורס ההכנה ללידה של פשוט ללדת. זו הייתה הכנה מצויינת עבורנו וחווינו לידה טובה ולכן לקראת הלידה השנייה שלנו ביקשנו מדינה (שליוותה אותנו גם בלידה הקודמת) להכין אותנו בכמה מפגשי רענון לקראת הלידה הקרבה. מרגע שהתחלנו סמכתי על דינה לחלוטין, ידעתי שאני בידיים טובות ויכולתי לשחרר ולהרגיש מיד בנוח. במפגש האחרון לפני הלידה, בתחילת שבוע 38, דינה עשתה לי טיפול במים שהיה מרגיע, נפלא ולתחושתי קידם מאוד את המוכנות שלי ללידה. שבוע 38+6, הרגשתי לאורך כל היום גלים כמו כאבי מחזור. הנחתי שהלידה תתפתח בלילה אבל היו בזמן הזה רק כמה צירים בודדים שמנעו ממני לישון. שבוע 39+0, שישי בבוקר, התעוררתי סביב 6:00 לצירים סדירים שהיו עדיין חלשים יחסית. עדכנתי את דינה ב-6:30 והתחלתי לתזמן. בעלי ארגן את הבן הגדול לגן ואחרי שהוא הלך הצירים התחזקו והיו צפופים יותר אבל עדיין נסבלים. חשבתי שיהיה נחמד אם עד שהגדול יסיים את הגן כבר ייוולד לו אח אבל לא באמת האמנתי שמצב כזה יכול לקרות (בכל זאת, יום שישי והגן מסתיים ב-12...). עדכנתי את דינה סביב 8:30 במצב והיא יצאה אלינו. הידיעה שהיא מגיעה להיות איתנו בבית בזמן הצירים הרגיעה ועזרה מאוד. העברנו את הצירים על כדור פיזיו כשעמית מעסה לי את הגב. ב-9:10 בערך דינה הגיעה, נכנסה מיד לעמדת המעסה של הגב התחתון, עמעמה את האורות, דאגה שאשתה ושיהיה לי נוח ושאחשוב מחשבות טובות ונעימות. אחרי שעה בערך היא הציעה שנאפה עוגת יום הולדת לכבוד התינוק, התחלנו להוציא את המצרכים ובמקביל הצירים הפכו ליותר חזקים ואינטנסיבים ולכן ויתרנו על העוגה והתקבלה ההחלטה לצאת לבית החולים. הנסיעה הייתה מאתגרת ואיזה מזל שיכולתי להישען על דינה בדרך בזמן שעמית נהג... נכנסנו לבני ציון בערך ב-10:40. אני לא זוכרת בדיוק את מה שקרה שם אבל הרגשתי שיש מלא אנשים סביבי. ניסו להשכיב אותי על אלונקה בדרך לחדר לידה ולא הסכמתי, הרגשתי שיהיה לי נוח יותר במצב כריעה ושאם אשכב זה יכאב מדי. הגענו לחדר ועדיין הייתה התקהלות סביבי עם מלא שאלות על מסמכים ופרטים ועדכונים על ההיריון בזמן שעמית עם כל הניירת טרם הגיע היות וחיפש חנייה. ואני.... בכלל לא במצב לענות. ביקשתי שיניחו לי ואני זוכרת שדינה גם ניסתה להרחיק קצת את כל האחיות ושיתנו לי מרחב. אני זוכרת שהכניסו לי מחט לעירוי בכוח וזה כאב אבל לא הייתי במצב של להתנגד... הראש שלי היה במקום אחר. הייתי בסוג של עמידת שש על המיטה והחזקתי את המשענת שלה ובכל ציר השמעתי כל מיני קולות. דינה ניסתה לעזור לי למקד את הקולות עם הנשימה אבל לא יכולתי להקשיב, הרגשתי שהקולות שאני משמיעה עוזרים לי להתרכז קצת פחות בכאב. באיזשהו שלב נרטבתי בבת אחת מזרם מים חזק. זה ריגש אותי כי בלידה הקודמת לא הרגשתי את ירידת המים והפעם הרגשתי ירידת מים ממש כמו בסרטים... היו עוד כמה צירים חזקים וכואבים והרגשתי שאני ממש מתעייפת אבל הגיע איתם גם לחץ חזק בטוסיק וידעתי שזה אומר שהלידה מתקרבת. תהיתי כמה כואב זה עוד הולך להיות ואז הגיע השלב של טבעת אש והיה לי ברור שהתינוקי ממש אוטוטו בחוץ ועדיין הרגשתי חוסר אונים ושאני חייבת לעצור כי זה יותר מדי אבל באותה עת אני לא מסוגלת אלא להתמסר. לא הרגשתי בכלל צורך לדחוף, להפך – הרגשתי שאין טעם כי יש שם משהו גדול מדי שלחיצה לא תצליח להוציא ושזה רק יכאיב לי יותר. אני חושבת שהתנוחה הזו של חצי עמידה אפשרה לתינוק שלי פשוט להחליק למטה... הרגשתי אותו יורד ותוך כדי פשוט נשמתי ודינה עודדה אותי ואחרי רגע הוא כבר היה בחוץ. הוא נולד ב-10:54, כך שכל הטירוף הזה בחדר הלידה לקח פחות מרבע שעה... ולבן הגדול שלי באמת נולד אח לפני שהסתיים הגן. הגענו ללדת בבני ציון בעקבות ההמלצה של דינה על חדרים חדשים ומפנקים. את האמבטיה החדישה לא הספקתי לנצל בכלל, אבל הרגעים שאחרי הלידה, בחדר מרווח ומול נוף מהמם, היו מושלמים. הנקתי ונחתי ובעיקר לא האמנתי שהלידה עברה כל כך מהר. דינה עזרה לי להתקלח כבר בחדר הלידה והרגשתי שאני על ענן... בימים שאחרי הלידה דינה הגיעה לבקר וכמו בלידה הקודמת ממש הצילה לנו את ההנקה ועזרה לנו לבסס את החיבור. הייתה חוויית לידה עוצמתית ומדהימה והבחירה בדינה שוב ובטכניקות של פשוט ללדת היו הדבר הכי טוב שיכולנו לתת לעצמנו  
— דינה רבינוביץ
הריון אחד ושתי לידות-לידה ראשונה
הלידה הזאת הייתה קשה, ארוכה, כואבת, וגם יפה, קסומה, ומלמדת   אמ;לק: לידה ראשונה, ארוכה, בשני חלקים מתאגרים, שונים מאוד, אך משלימים ומתכנסים לרגע אחד של קסם. לידה שלימדה אותי שללידה הקצב משלה, שלא להכל יש הסבר, שתוכניות לא תמיד מתממשות, ובעיקר כמה כוח יש בי אבל גם מה הם גבולות היכולת שלי.   קצת רקע: משבוע 38 אני בחופש מעבודה, קוראת סיפורי לידה, מקננת מסדרת את הבית, מסיימת לקרוא את לידה פעילה, עושה תרגילי מתיחות הכנה ללידה, תרגולי הרפיה ונשימות ובעיקר מרגישה שכל רגע זה מתחיל. בשבוע 39 מדי פעם מרגישה גלים של כאבי מחזור באמצע הלילה ומתרגשת שמשהו מתקרב. מספר שבועות שלפני הלידה אני ואיתן (בעלי) הלכנו לקורס הכנה ללידה אצל דינה רבינוביץ. קורס מדהים, לימד אותנו כל כך הרבה והכין אותנו הכי שאפשר ללידה, לצמתים שנפגוש לאורך המסע ולהחלטות שנצטרך לקבל, ולימים אחריה. מה שמצחיק זה שאיתן בהתחלה ממש לא היה בקטע של לשבת בקבוצה בשישי בבוקר ולדבר על לידה... אבל בסוף ממש שמח שעשינו את זה ואמר "אני לא מאמין איך זה הגיוני להגיע ללידה מבלי לעשות קורס כזה". את דינה שהעבירה את הקורס, לקחנו כדולה ללידה, אחת ההחלטות הכי טובות שעשינו.   תחילת צירים: שבוע 40, יום חמישי בבוקר, מתעוררת ב-4 בבוקר עם תחושה של כאב מתמשך אבל נסבל בגב תחתון ובטן תחתונה שמתגבר בגלים והולך בקצבים לא סדירים. כל היום עובר עם צירים ממש נסבלים והפקק הרירי משתחרר בטיפטופים. לגמרי ברור שהלילה הבא יהיה שונה. אזור 22:00 המרווחים בין הצירים מתקצרים לכדי 5 דקות וב-2 בלילה כבר ברווח של 2-3 דקות כאשר אני מרגישה צורך בתמיכה על מנת להתמודד עם הגלים. מבינים שזה הזמן לקרוא לדינה, הדולה האגדית שלנו. (קצת מחשבות בצד) לא מבינה בכלל איך אפשר להתכונן ללידה בלי קורס כמו שעברנו עם דינה. מעבר לתכנים הטכניים והרפואיים של הלידה, עשינו הרבה הכנה רגשית, עבדנו על פחדים, על הדרכים בהן הבן זוג יכול לעזור בלידה, התמודדות עם תסריטי הלידה השונים והיכולת להתסגל לכל תפנית שתהיה בלידה, ואפילו הכנה ממש מקיפה להנקה. בלי קשר לקורס השתתפתי בשני מפגשי מעגלי נשים שדינה עורכת בסטודיו שלה פתוח לכל מי שמעוניינת להגיע, בנוכחות של מיילדות בית, יועצת הנקה ודולות בצפון. כחלק מהליווי לידה הכרנו גם את הדולה המגבה של דינה, שיראל המקסימה, שנכחה במפגש בבית אצלנו מה שנתן תחושה שגם אם במקרה דינה בדיוק תהיה בלידה אחרת אנחנו נהיה בידיים טובות. כחלק מהליווי, דינה עושה גם טיפול במים לשפר את האיזון של התינוקת באגן, שהיה מדהים וממש עשה תחושה שהתפנה לקטנה מקום לזוז בבטן ושאפשר לה להתבסס באגן (ממש הצלחתי לנשום טוב יותר אחרי שעשינו את המפגש הזה, היה לי קוצר נשימה עד אז). כל כך הרבה פחדים היו בי לקראת הלידה הזאת, וכל המעטפת הזאת של דינה והמעגלי נשים, פשוט הביאו אותי למצב של נחת בשבועיים שלפני הלידה. פשוט חיכיתי בתחושה מלאה של מוכנות נפשית ופיזית והצלחתי לשים את רוב הפחדים בצד. אז חוזרים לסיפור, דינה מגיעה בדיוק בזמן (באמצע הלילה) שכבר דרוש פה אקסטרה גיבוי להתמודד עם הצירים שמתחילים להיות ממש אינטנסיבים וכואבים.   אז... לידת בית 🏠? בשונה מכל מה שהיה בתכנון בראש במהלך ההריון, כבר במהלך הקורס ההכנה ללידה ובמעגלי נשים, התבשלה אצלי בפנים התחושה שלידת בית היא לגמרי אפשרות עבורנו ואפילו התחיל להיות לי קוסם הרעיון הזה של פשוט להישאר בבית בסביבה הנוחה והמוכרות ולהתמודד בתוך בריכה חמימה בסלון עם כל גל שיבוא מוקפת באנשים שבחרתי שרק רוצים בטובתי. במעגל הנשים יצרתי קשר עם מיילדת בשם הדר שיין  ועשיתי איתה הכנה כך שאם בזמן הלידה זה ירגיש נכון להישאר בבית, היא תוכל ללוות אותי ללידת בית. וזמן קצר אחרי שדינה הגיעה והצירים התגברו להם בקצב ובאינטנסיביות, קיבלנו את ההחלטה להישאר בבית. איתן, בעלי האהוב התחיל לנפח בריכה בזמן שהתמודדתי עם הגלים. ישובה על כדור פיזיו ונשנענת על השולחן בזמן שדינה או איתן עושים עיסוי ועוזרים לעשות תנועות אגן. היינו גם במקלחת, בעמידת שש, ומה לא... אך כמובן שהכי נעים ועוזר היה להיכנס לבריכה החמימה באמצע הסלון (כמה שבועות לפני זה, זה היה נראה לי מדע בדיוני, שאני אעשה כזה דבר, אבל זה ממש הרגיש הדבר הנכון). 5 בבוקר, הדר מגיעה, סיכמנו שהדר תבדוק פתיחה אך בלי לספר לי מה היא כדי למנוע לחצים סביב הסטטוס במספרים ולאפשר להתמקד בהתמודדות עם כל גל שמגיע והתינוקת שכל גל כזה מקדם שאפגוש. וככה העברתי כמה שעות טובות בבריכה עם צירים כואבים מאוד וכאלה שפחות, קולות נמוכים של נשימה ומנוחה קצרה כשפתאום היה איזה רווח של חסד בין הגלים כדי לנוח, מעברים למקלחת וחזרה לבריכה, רגעים של לוחץ לי בטוסיק כאילו יש לי קקי והנה זה תכף קורה, המון חיזוקים ותנועות שדינה והדר עזרו לעשות במים, כמעט שעה במים ביחד עם איתן שעוזר לי בזמן הציר ושימש כמשענת לנוח בין לבין, תחושות של עוד רגע אני יולדת ופוגשת את הקטנה שגידלתי בבטן כל כך הרבה זמן, ורגעים של יאוש שזה יקח עוד שנים, ואיך אני שורדת עוד גל כזה, תרגילי ספיניג בייביס תוך כדי צירים שבתקווה יקדמו עיניינים, מים שפקעו בבריכה, ומוניטורים מושלמים של הקטנה בבטן שהדר דאגה לעשות בזמנים הנכונים שהרגיעו שהכל איתה טוב. היה גם איזה פרץ פתאומי של רוח מלחמה שנכנסה בי שנתנה אנרגיה מחודשת להמשיך להתמודד עם הכאב שהעברתי במקלחת, והוציא ממני את כל הקללות האפשרויות שהיו קיימות לי במוח בכל פעם שהגיע ציר. בקיצור מבוך ארוך ומגוון של תחושות, פחדים, שמחות, תקוות, יאוש וגם אושר על כל המעטפת המדהימה של דינה הדר ואיתן אהובי שהיו שם כל רגע. וקחו לכן לטיפ אגדי של דינה: להצמיד קרש חיתוך לגב תחתון וללחוץ חזק בזמן ציר עושה ניסים.   ואז הגענו לקצה.. שלי לפחות: אז ה"כמה שעות" התארכו להן לכמעט 12 שעות של התמודדות. לקראת 3 אחהצ של יום שישי (צירים התחילו ב4 בוקר של יום חמישי) התחלתי ממש ממש להתייאש, והרגשתי שאני לא מסוגלת יותר להמשיך ככה ורק רוצה שיפסיק הכאב, מה שבפני עצמו היה נראה כמו התקרבות לשלב המעבר ושעוד רגע יש פה לידה. דינה הדר ואיתן עודדו אותי לנסות להמשיך וגם כי היו המון סימנים שהדברים מתקדמים ממש (צוואר רחם גמיש ורך, תינוקת נמוכה מאוד באגן עוד מבדיקת הפתיחה בבוקר, מים שירדו, תחושת הלחץ בטוסיק, צירים פסיכים ותכופים, ואפילו שלב רגיעה ומנוחה שבמצב רגיל יכול היה לבשר את שלב המעבר שמגיע אחרי פתיחה מלאה). בכל רגע, התחושה הייתה שהבחירה של לנסוע לבית חולים היא על הפרק וכל מה שאני מחליטה לעשות הוא נכון וכולם שם מאחורי בכל החלטה שאקבל.  התלבטתי הרבה עם עצמי מה אני עושה. היו רגעים של תחושה שאין ברירה אלא להמשיך להתמודד כי כבר עברתי כל כך הרבה בבית ועם כל הסימנים מסביב כל רגע יכולה להגיע הלידה, ורגעים של תחושה שאין סיכוי שעם הכאב הזה אני שורדת מעבר לבית חולים ומה אם אלד באוטו בדרך לבית חולים בכלל, ובעיקר האם אני אשכרה מוותרת על הלידה הטבעית שחלמתי עליה ומקבלת את העובדה שברגע שנחליט לעבור לבית חולים כל הלידה הזאת תקבל תפנית רצינית. אל מול זה עמדה התחושה שלא יכלתי יותר לסבול את הכאב ובטח שכבר אין בי כוח לקראת השלב האחרון של הלידה שנראה כל כך קרוב אך לא מגיע. החלטתי שאני רוצה לבדוק פתיחה שוב והפעם לדעת מה היא במחשבה של אם הפתיחה מתקדמת, אמשיך להתמודד בבית ואם לא נסע לבית חולים. ציפיתי להיות בפתיחה 7-9 ולפי זה לקבל החלטה. בפועל, בצורה שאין דרך להסביר, מ-5 בבוקר ועד 3 אחה"צ כשביצענו את בדיקת הפתיחה, לא התקדמתי בכלל ועדיין הייתי בפתיחה 3. הלם! אמנם הצוואר היה כבר רך והתינוקת התברגה נמוך, הפתיחה נשארה בדיוק אותו הדבר... פה כבר היה לי ברור שהדבר הנכון עבורי הוא מעבר לבית חולים. אני רוצה אפידורל כאן ועכשיו.   "בית חולים. אפידורל. עכשיו!" הדר, דינה ואיתן היו ב-100 אחוז מאחורי בהחלטה, תמכו ועודדו בלי סוף שהמעבר זה בקטנה והכל יהיה בסדר. כמו שלמדנו בקורס המעבר לבית חולים היה "הדבר הטוב הבא" לאותו הרגע. במהירות בזק ובקצב של טירונות ביחידה הכי מובחרת בצבא התקפלנו ונסענו לבני ציון עם הרכב של דינה. את הנסיעה העברתי במושב האחורי עם דינה שעשתה עיסוי בכל ציר בזמן שאני נשענת על המושב האחורי. בשעה 15:30 ביום שישי הגענו לבני ציון, ולמרות שהצוות ממש השתדל לזרז עיניינים תהליך הקבלה היה מתיש ועם כמה צירים כואבים ביותר וקבלת האפידורל הייתה בגדר החוויה הכי כואבת בכל הלידה בגלל הצירים בתנוחת ישיבה ותחושת חוסר האונים שאי אפשר לזוז. כמובן שהכל נרגע ברגע שהאפידורל התחיל להשפיע ונתן לכולנו כמה שעות של מנוחה. לקח לי כמה שעות באמת להצליח לשחרר והצליח לישון כנראה כי הייתי מפומפמת באדרנלין מכל התפנית של הלידה הזאת, והרעידות של כל הגוף מכל ההורמנים של הלידה לא עזרו לזה. מפה לשם גם הלידה נכנסה למנוחה. הצירים התרווחו לראשונה משישי לפנות בוקר, והמשכתי להיות תקועה על פתיחה 3. התסריט במצב כזה, בטח כשמגיעים לבית חולים עם ירידת מים, זה כמובן פיטוצין שהסכמתי לקבל אחרי שרופאה ממש נחמדה הגיעה והסבירה למה כדאי לקחת (אנחנו כבר באנו עם הרבה ידע מקורס הכנה). חיכינו כשעה אחרי שהתחלתי לקבל פיטוצין, עשו לי בדיקת פתיחה נוספת בבית חולים – והפתיחה עדיין 3 ואמרו שיש שאריות של שק מי שפיר, ובתקווה שזה יעזור איכשהו, המיילדת בבית חולים פקעה לי את שאריות מי השפיר והצלחתי להירדם קצת (בדיעבד זה לא היה רעיון כל כך טוב).   האטות דופק במוניטור 📉... בזמן שאני ואיתן שנינו מנמנמים לנו נכנסות שתי רופאות עם המיילדת כי יש האטות בדופק של התינוקת. ככל הנראה בגלל שחילצנו את הנוזלים שנשארו ובמקביל הפיטוצין גרם לצירים. נלחצים קצת אבל מנסים לשמור על קור רוח. הצוות מפסיק פיטוצין ומזרימים תמיסה פיזיולוגית לרחם (מחזירים נוזלים להקל על הקטנה) והדופק מתייצב. אחרי כמה זמן של דופק תקין מחזירים פיטוצין והדברים מתחילים לזוז.   פתיחה מלאה! ותוך 10 דקות התינוקת בחוץ! אז אחרי ההתייצבות, מעלים כמות פיטוצין. עליתי לפתיחה של 5! ואז מהר מאוד ל-8 ואז - לפתיחה מלאה. יאללה אפשר לחלץ את הגברת החוצה. רגל אחת על דינה רגל אחת על המיילדת ואיתן שמחזיק את היד מהצד (לא דמיינתי שאלד על הגב, אבל עוד ציפיה שפגשה מציאות). איתן מבולבל מהקצב של ההתקדמות, רואה את המיילדת נערכת ושואל "אממ יש לי פיפי, עכשיו זה הזמן לעשות נכון?", "כן! תעשה פיפי עכשיו" עונה המיילדת 😂. עשר דקות של לחיצות והיא בחוץ בידיים שלי! נולדה בשעה 04:17, 48 שעות אחרי תחילת הצירים.   השעה הראשונה סוף סוף פגשתי אותה, את הקטנה שלי. צמודות עור לעור, מריחה אותה מנשקת בכל מקום נגיש ואנחנו מבלות לנו ככה ביחד שעה ביחד! ובזמן הזה השיליה יצאה ואחרי שנרגעו קצת הרוחות, דינה בזמן הזה, במצב נינג'ה מתקדם, סוחטת לי קולוסטרום בזמן שתופרים אותי (קרע ספונטני של דרגה 2. חששתי נורא להיקרע אבל בדיעבד כל כך לא הזיז לי באותו הרגע וגם האמת מחלים די מהר) לוקחים אותה לשקילה בחדר (יצאה קטנטנה 2.93 ק"ג) ואז איתן בעזרתה של דינה התחיל להאכיל אותה עם אצבע ומזרק עם קצת מהזהב הצהוב שסחטנו. מה שמעניין, והתברר כנכון מאד, דינה עם הנסיון המטורף שלה, ראתה מההתחלה בשעה שהקטנה הייתה עליי שהנקה מיידית ומצטיינת, לא תהיה פה, התינוקת יצאה קצת עייפה וחלשה, ובאמת ככה היה, לפחות בשבועיים הראשונים אחרי הלידה. אני אומרת לרופאה שעה לאחר הלידה: "הצוות פה בבית החולים מקסים, אבל לידה הבאה, לידת בית!" 48 שעות ראשונות אחרי הלידה אז ביומיים הראשונים נאבקנו על כל טיפה בבית חולים,נעזרנו בתרומות חלב אם והמון מזרקים של 5 מ"ל להאכלת אצבע. במשך ה-48 שעות אשפוז בבני ציון דינה המשיכה לבקר אותנו, לוודא איך מתקדמים עם ההאכלה של הקטנה, וכל פעם הופיעה כמו מלאך ברגע הכי נכון ונחוץ. בזמן הזה, בבית חולים הקפדנו ללכת לבדיקות שקילה וצהבת שקצת הטרידו אותנו בהתחלה אבל לאחר מכן הכל הסתדר.   שבועיים אחרי הלידה אז עכשיו שואבת מסביב לשעון, הפאניקה קצת ירדה, מאכילים בבקבוק ועוד שיטות מקוריות בהמלצתה של יועצת ההנקה המדהימה איה חכים, ומתאמנים על להתחבר לציץ, ולאט לאט זה משתפר.   מסכמת את כל הטירוף הזה אני בעצם מרגישה שעברתי שתי חוויות לידה שונות באותה לידה. האחת קסומה באווירת אוקסיטוצין, פלייליסט שהכנתי ללידה, בריכה, בעלי איתי בתוך המים ומתפקד כדולה נוספת במשרה מלאה ודינה והדר המדהימות כל כולן בלב שלם ומלא סבלנות איתי בכל ציר, מרגיעות ומחזקות בין לבין, מזכירות לנשום ולנוח בין הצירים. בכלל כל המעטפת הזאת שקיבלתי לפני הלידה, במהלכה ואחריה מדינה וכל הצי המובחר של נשים מקצועיות שעובדות איתה וכל יום עושות מעשי שליחות הכי גדולים שאפשר, הפך את הלידה הזאת לחוויה טובה, נכונה ומדויקת. והתחושה הזאת מלווה אותי גם עכשיו, שבועיים אחרי הלידה, בלי זכר לדיכאון אחרי לידה שכל כך חששתי ממנו ועם הרבה נחת שהכל קרה כמו שהוא צריך לקרות והעביר אותי את השיעורים שהייתי צריכה לעבור לפני שאני הופכת לאמא. הפחדים שהצלחתי לשחרר לפני הלידה בעקבות הקורס והמפגשים עם דינה כדולה, ההכנה המקיפה לתסריטי הלידה השונים, ההכנה הנפשית והגופנית ללידה, ההכרות המקדימה עם קונספט לידות הבית, ועצם הנוכחות של דינה והדר שם איתי בכל רגע בכל רמ"ח איבריהן הם פרס גדול מלתאר. כל החששות בנוגע לללדת בבית בכלל לא היו עניין, ולגמרי הרגשנו בידיים טובות. עצם הנוכחות של הדר, הרכות והמקצועיות שהיא מביאה עימה כשהיא ניגשת ללידה השרו כל כך הרבה בטחון והרגישו הדבר הנכון. עם כל הקסם של הלידה למדתי מה הוא גבול ליכולת שלי להתמודד עם הכאב, והחוסר וודאות של כמה עוד אוכל להמשיך. אבל גם למדתי לקבל את מה שמגיע, לשחרר מציפיות ותסריטים ורודים שציירתי בראש, לקבל את המציאות והחלטות שקולות גם תחת כאב וכאוס של לידה. המעבר וההחלטה ללידה "השנייה", הרפואית, הכרוכה בהתערבויות היה לא פשוט, דרש להבין האם אני באמת מוכנה לוותר על חלום הלידה הטבעית, אבל ברגע שהתקבלה ההחלטה, היא הייתה מוחלטת, ללא ספקות ונכונה לגמרי עבורי.   אני רוצה להודות לדינה, להדר, ולאיתן האהוב שלי, שהיו שם כל הזמן ותמכו בכל רגע. ולקטנה שלי, שהגיעה לעולם בסוף כל החוויה המטורפת הזאת הזה בזמן הנכון והמדויק בשבילה. אם יש לי עצה לכל אחת שמתכוננת ללידה זה להכיר את האפשרות של לידת בית, היא פחות מטורללת ממה שחושבים, ומרגישה מאד נכון. ואם יש לי עצה או תזכורת לעצמי, אם אי פעם אלד שוב, זה להכיר את הגבולות שלי, לקחת כל עזרה מקצועית שניתן במידת האפשר ללידה ולא לקחת את ההחלטה לשינוי בתוכניות ככישלון אלא כהצלחה והקבלה של מה שהלידה מביאה עימה.
— דינה רבינוביץ
סיפור מרגש של לידת בית מתוכננת עם מיילדת בית- לידה ראשונה
מעיין שקדי משתפת סיפור לידת בית שלה הלידה של יובל 22.6.23 אמא שלי ילדה אותי ואת אחי עם אילנה שמש, מיילדת בית פרטית והסיפור שלה היה לי תמיד בראש, בגלל זה כשנכנסתי להריון ידעתי שאני הולכת ללכת איך שאני בוחרת. והבחירה שלי הייתה ללדת בבית. חיפשתי מיילדת בית והיה לי נורא קשה למצוא את האחת. אחרי שכמעט התייאשתי וכבר אמרתי לטל שנלך לראות את החדר לידה הטבעי באסף הרופא, נפגשנו עם מיילדת בית דינה שפירא בר-שביט המדהימה וסגרנו איתה. לצוות הצטרפה סופי צרפתי המדהימה שהייתה מיילדת נוספת בלידה. במהלך ההריון כל יום כמעט עשיתי דמיון מודרך, נשימות, התאמנתי טוב והרמתי משקלים, חיזוק רצפת אגן ובטן, יוגה, וחיכיתי בידיעה שאני עושה את כל הדברים נכון. קיבלתי ליווי מדהים והסברים מדינה לאורך ההריון.. הגישה של ״פחד גורם לכאב״ ליוותה אותי חזק והגעתי ללידה ממש בלי פחד ועם הרבה אמונה בעצמי ובגוף שלי. שאני יודעת ללדת והגוף שלי חזק. בשבוע 41 ב4:30 הגיע הציר הראשון וישר הערתי את טל מהתרגשות והוא קפץ מהמיטה. התעוררנו מההתרגשות. בערך ב10 הייתי בטוחה שירדו לי המים. ידעתי שזה אומר שהלידה קרובה. הצירים המשיכו להיות לא סדירים ולא מאוד עוצמתיים ואנחנו בתקשורת עם דינה כל הזמן. כשהיא הבינה שאין התקדמות היא אמרה לנו לנסוע לבית חולים להבין אם באמת הייתה ירידת מים. אז נסענו. באיזור 13:00 נסענו לבית חולים. הגענו לבית חולים, זו לא הייתה ירידת מים! הרופאות מאוד רצו שאשאר שם לזירוז בגלל שבוע הריון מתקדם ואני אמרתי להם תודה וחזרתי ללדת בבית. כשחזרתי הביתה הזמנתי טיפול רפלקסולוגיה מושלם שקידם את הצירים בצורה מדהימה. הערב המשיך והצירים התחילו להיות יותר צפופים. הדלקנו נרות בבית ושמנו פלייליסט רגוע שהכנתי. לאט לאט הצירים התחזקו ובאיזה שהוא שלב כבר מתקשה לדבר עם דינה וטל תופס פיקוד מולה. ב1:10 ירדו המים הפעם באמת ואני כבר הייתי מאוד כאובה. ב2:00 דינה וסופי הגיעו, ואני הייתי קצת אאווט אז לא ראיתי יותר מידי מה קורה רק שמעתי שמסדרים ודואגים להכל, יכלתי להתרכז בהתמודדות עם הצירים ולא בארגונים. מהשלב הזה עד הלידה הייתי בעולם אחר. עברתי מהמקלחת, לספה, לבריכה - הכל בבית שלי במקום הטבעי שלי! כמה מיוחד וחשוב זה, בדיעבד אני מבינה איזו החלטה מדויקת זו הייתה ללדת בבית ולחוות את כל זה במקום שהכי נוח לי בו. כל הבית חשוך, רק נרות, ריח של שמן לבנדר ומוזיקה נעימה. החלפתי תנוחות - עמידת 6, שכיבה, כריעה.. מצד אחד הרגשתי שעשיתי הכנה ממש טובה ללידה, אבל הכאבים הפתיעו אותי-העוצמה, האינטנסיביות. נתתי לגוף שלי לזוז איך שהוא מבקש. הכנו פתקים של משפטים חיוביים מראש כמו ״הגוף שלי חזק, אני יודעת ללדת״ ועוד, שטל בשלב הזה הקריא לי. זה היה מושלם! ולאורך כל הדרך כל הזמן אחד מהם היה איתי צמוד וחיזק אותי עם משפטים טובים ומחזקים תוך כדי שאני אומרת להם כמה קשה לי וכמה אני לא יכולה. הייתה לי סביבה כזו תומכת. בערך שעה וחצי לפני שיובל יצא דינה שלחה אותי ואת טל למיטה בחדר חשוך עם דלת סגורה. פתאום הצירים היו ממש חזקים וזה היה כבר לפני הסוף. במשך שעה אני בציר של 2 דקות ומנוחה של 2-3 דקות בין לבין. נרדמתי בין הצירים ובכל ציר התעוררתי לכאב חד. השעה הקסומה הזו בחדר זה מה שקידם את הלידה, חיבוקים של טל וחיזוקים שלו במשך כל ציר שהוא רק אומר לי ״זה תכף עובר, את חזקה, את יכולה״ זה היה פשוט מדויק והיה שם בוסט של אוסיקוטצין, משקה הומאופטי שסופי הכינה לי ורגעים קסומים ואינטימיים שלי ושל טל. אחרי בערך שעה בחדר, ברגע אחד הרגשתי לחץ באגן ואמרתי לטל שיקרא למיילדות כי אני מרגישה אותו לוחץ. ידעתי שאנחנו מתקרבים לסוף! דינה לקחה אותי למקלחת והמשכתי להרגיש את הלחיצות, ואז ביקשתי לעבור לבריכה והתחלנו. רבע שעה של נשימות ולחיצות, שנתתי את כל כולי, טל יושב מאחורי מחוץ לבריכה ואני מחזיקה אותו חזק והוא מחזק אותי עם המילים האוהבות שלו. הבאתי לעולם את יובל המושלם. ברגע אחד של תחושה חד פעמית שהוא יצא לתוך הבריכה ומיד דינה שמה אותו עליי הייתי בשוק ומרוגשת. לפני הלידה אמרתי לטל שאני רוצה את השיר "כל הדברים היפים באמת" כשיובלי יצא, ולא דמיינתי שהוא יצליח לזכור את זה בכל הטירוף. אבל אחרי שהחזקתי אותו בידיים פתאום שמעתי את השיר הזה וזה היה כמו רגע מהסרטים. כשהכל נגמר חשבתי שזו הייתה חוויה נוראית וקשה. וככל שעוברים הימים אני מבינה כמה זה היה מיוחד ומדהים, כמה הגוף שלי חזק ועוצמתי וכמה אני, טל והילד שלי אלופים. לא יכולה לדמיין את זה אחרת. זה היה מדויק לי ולנו. ואני בהוכרת תודה על החוויה המיוחדת והמסע המטלטל והמדהים הזה.
— דינה שפירא בר-שביט
תאריכי קורסים קרובים