
לידת מים של יסמין, בר ואוריה
ב18.2.25 בשעות הצהריים הלכתי לשירותים והתחילה לצאת הפרשה דמית - הפקק הרירי שהתחיל לצאת.
קצת נבהלתי, אז דיברתי עם סופי המיילדת והיא הרגיעה אותיואמרה שזה סימן טוב ונראה איך היום מתקדם.
זה היה יום רגוע בבית, הייתי עם בר בעלי והתחלתי לצייר כדי להעביר את הזמן, תוך כדי הרגשתי לחץ קל בגב התחתון.
לא הייתי בטוחה שזה ציר. הלחץ היה מאוד עדין, כשהגיע שוב לחץ כבר הבנתי שכן. התחלתי להיות רעבה אז הצעתי לבר שנאכל המבורגר שהיה לנו במקפיא.
קפצנו לסופר לקנות לחמניות, תוך כדי שהצירים ממשיכים. הייתי מאוד רגועה ונשמתי תוך כדי.
כשחזרנו התחלתי לתזמן את הצירים, ולנשום נשימות צירים בכל פעם שהגיע גל ונשימות הרפיה בין לבין.
ניסיתי להמשיך כרגיל אבל אחרי שאכלנו כבר הבנתי שאני לא מסוגלת להתעלם מהצירים ונהיה לי קשה לשבת.
נזכרתי שבסדנת ההיפנוברת׳ינג למדתי שהלידה היא חגיגת יום הולדת, אז הלכנו שוב לסופר לקנות ממתקים.
כשחזרנו המשכנו לראות את הסרט ״אמדאוס״ שהתחלנו יום קודם, בשלב הזה בכל פעם שהגיעו הצירים הם משכו את תשומת הלב שלי אבל לא כאבו ממש,
תחושת הלחץ פשוט התגברה. עידכנתי את סופי המיילדת והיא ביקשה שנדבר איתה עוד שעה שעתיים.
הגלים המשיכו להתגבר וסופי הציעה ללכת לנוח אם אפשר ונהיה בקשר בהמשך.
בר ניגן לי שירים בגיטרה בין ציר לציר, זה היה לי מאוד נעים ומרגיע ושרתי איתו בין הצירים. אחרי זה הלכנו לנוח במיטה אבל היה לי קשה לשכב בגלל הלחץ בגב התחתון.
הלכתי לסלון וכשבר הצטרף מאוחר יותר, התחברתי לטנס כי הצירים כבר כאבו לי. בר הציע שאקשיב לקובץ אודיו של ההיפנו, ממש באותו רגע שחשבתי על זה בעצמי.
שמתי את הרפיית הקשת. התמסרתי למדיטציה וככל שהעמקתי בה איבדתי את תחושת הזמן. ככל שהעמקתי במדיטציה הצלחתי להרפות יותר ויותר,
והתמקדתי בנשימה ובגוף שלי.
בשלב הזה הרגשתי שאני עוברת טרנספורמציה. כל המיינדסט שלי השתנה ברגע הזה. לקראת סוף המדיטציה בר שאל אותי אם לקרוא לסופי,
חצי הנהנתי אליו כי לא הצלחתי לענות, הייתי ממש בתוך עצמי. סופי הבינה שזה הזמן והתארגנה לצאת.
סופי וחן הדולה הגיעו ב3:00 בשלב הזה הייתי עמוק בין הגלים, בקושי אמרתי להן שלום.
הם החשיכו את הבית, הדליקו נרות וסופי באה לבדוק פתיחה- הייתי בפתיחה 6-7, והיא ממש התרשמה מהסבלנות שלי.
נכנסתי להתקלח ובינתיים אירגנו את הבריכה. היה לי כל כך נעים בתוך המים שממש הקלו על הכאב בגב התחתון,
לא רציתי לצאת מהמקלחת. כשהבריכה הייתה מוכנה הורדתי את הטנס ונכנסתי למים,
ישבתי בכריעה לפעמים עם הפנים פנימה כשבר וחן מאחורי ולפעמים החוצה לכיוון סופי שישבה מולי. היה לי נעים ממש בבריכה.
ב5:20 הגיע ציר שהוביל לירידת מים בתוך הבריכה, ממש ראיתי את הבועות ואת הזרימה של המים, זה היה מרגש ומוזר. אחרי זה התחיל שלב המעבר.
רציתי למות הייתה לי בחילה, ביקשתי להקיא והקאתי אוויר לתוך קופסא, צעקתי ובכיתי, אמרתי שאני לא יכולה יותר, גירד לי ברגליים רציתי שהכל יעצור.
זה הרגיש כמו נצח. בר לחש לי באוזן והרגיע אותי, אמר לי שאני יכולה, אמר לי לבקש עזרה מהשכינה. אני זוכרת שהרגשתי שהנשמה שלי איתי.
שאני במקום הכי נמוך שיכול להיות. היו רגעים שישרתי את הרגלים כדי לעצור וכולם סביבי עודדו אותי לחזור לכריעה ואמרו שאני יכולה ואני לביאה ואמיצה.
אמרתי - למה עשיתי את זה לעצמי, מה חשבתי לעצמי שאני יכולה ללדת בבית, פחדתי מאוד. רציתי אפידורל אבל ידעתי שאין טעם לבקש.
מאוד גירד לי ברגליים והרגשתי הרבה אי נוחות בגוף. סופי הציעה שאצא מהמים ועשינו שוב בדיקה,
זה היה מאוד לא נעים וניסינו שזה יהיה בין צירים. כשהיא בדקה היא אמרה שאני בפתיחה מלאה!
אחרי כמה שיקשוקים של הירכיים עם ריבוזו כדי לישר את הראש של התינוק, חזרתי למים.
הרגשתי שהכאב משתנה ושאני חייבת להסכים להתמסר לכאב וללחוץ כי ככה פחות יכאב לי.
זו הייתה ההתחלה של הסוף. הכאב הפך לשריפה והבנתי שזה באמת הסוף, סופי ישבה מולי, חן ובר מאחורי מחזיקים לי ידיים. כולם הזכירו לי לנשום.
הייתי ממש צריכה לדחוף למטה, סופי הציעה לי לנשוף לתוך האגרוף שלי וזה ממש עזר לי כי זה מיקד אותי ועזר לי עם הבחילה.
סופי הציעה לי להרגיש את הראש שמתחיל לצאת. הרגשתי פלומת שיער ולא האמנתי. הגיע עוד גל וכל הראש היה בחוץ!
הבנתי שכל השריפה הזאת מקרבת אותי לסוף, כבר לא היה לי אכפת מכלום. הרגשתי את הראש וסופי אמרה לי ללוות אותו החוצה.
ליוותי אותו החוצה בהנחיה של סופי, הגיע עוד גל וכל הגוף יצא! השעה הייתה 6:54 יום רביעי
19.2.25
הבוקר עלה והתינוק המהמם והיפיפה שלי היה עליי, לא האמנתי למה שאני רואה. הוא מצמץ אליי, בר ואני בכינו מאושר, נשפתי עליו בהצעתה של סופי כדי לעזור לו להגיב.
עברנו לספה וידעתי שהשם אוּריה שליווה אותי רוב ההריון מתאים לו בדיוק.
תודות ל- יסמין דבוש שמואל -מדריכת היפנוברת'ינג בהתלמדות


