אני סוג של super woman
סיפור הלידה של נווה 30.12.18
כהכנה ללידה קראתי הרבה סיפורי לידה שמחים והרגשתי שזה עזר לי, אז אנצל את ההזדמנות להרחיב את מאגר הסיפורים 🙂
שבת בערב, שבוע 39 התחיל אתמול. הולכים לישון כרגיל. סיפרתי לאייל שפצפון זז יחסית מעט היום. אנחנו מבינים שמיעוט תנועות יכול להיות סימן של צבירת כוחות ללידה, אבל אני נהנית מההריון ומצפה לשבוע עבודה נוסף.
עשינו הכנה מאד משמעותית ללידה הזו, והרגשתי מאד מוכנה למרות שזו הפעם הראשונה. הרבה בזכות אחותי, שהיא מדריכה של "פשוט ללדת" והרבה בזכות העובדה שלפני שנתיים וחצי נכחתי בלידה הטבעית והרגועה של כפיר, אחייני המתוק. גם הקורס של "פשוט ללדת" שאני ואייל עשינו עזר לשנינו מאוד, ובטחתי באייל כמלווה וגם בתמי הדולה שלנו. מבחינה פיזית הרגשתי מצוין, שחיתי פעמיים בשבוע כל ההריון, עשיתי יוגה רוב ההריון, נרדמנו כל לילה עם קבצי ההרפיה, שתיתי תה פטל ואכלתי מלא תמרים בחודש התשיעי, והרגשתי שאני מגיעה במצב הכי מוכן שיכול להיות ללידה של הפצפון שלנו.
ב02:00 בלילה התעוררתי להרגשה של טיפות בתחתון. הלכתי לשירותים וגיליתי שיש רטיבות חדשה. בניגוד לביקורים השגרתיים בשירותים בשעות הקטנות, אייל שם לב שחזרתי אז סיפרתי לו והוא אמר שהוא הרגיש שמשהו יוצא דופן בביקור בשירותים. נשארנו במיטה ואני התחלתי להרגיש "כאבי מחזור" קלילים. אחרי כמה זמן קמתי שוב לשירותים והבנתי שבאמת מטפטף ושמתי תחבושת עבה ומגבת במיטה. אייל כבר התרגש מאד והתקשה להישאר במיטה. אני נשארתי במיטה עד 4 אבל לא הצלחתי לישון בגלל "כאבי המחזור".
ב04:00 התחושות התגברו והחלטתי לעבור לסלון. שמתי 2 מגבות על הספה, התיישבתי בישיבה מזרחית שתאפשר לעשות סיבובים עם הגב, והדלקתי טלוויזיה על משחק NBA. עכשיו כבר ברור לנו שזה הולך לקרות היום. אייל ארגן את מה שנשאר לסדר בתיקים, הכין סנדוויצ'ים ויצא עם הכלב לטיול למרות שאמרתי שיש עוד הרבה זמן. בסביבות 6:00 בבוקר עברתי לעמידה רוכנת קדימה תוך כדי סיבובי אגן בגלים, והחלפתי את הNBA בקבצי ההרפיה. סימסנו "ערה?" לדולה שלנו והתשובה הגיעה מיד. דיברנו וסיכמנו שנחכה ונראה מתי תתגבר העוצמה של הגלים. כבר יש גלים במרווחים של כ3-4 דקות, אבל עד שהעוצמה תעלה מדרגה הפסקתי לתזמן אותם. כל הזמן שתיתי מים עם פלור ופרטוקאל לפי עצתה של תמי.
אייל קצת חשש שאני מחכה יותר מידי אז הוא התייעץ עם הדולה שהרגיעה אותו. בכל זאת יצאנו כמעט 12 שעות אחרי תחילת הטפטוף, אבל הוא הבין שנכון לסמוך על אינטואיציה שלי ולא ניסה לדרבן אותי לצאת.
ב07:00 בבוקר שכנעתי את אייל שיש זמן ושילך לנוח. הוא ישן עד 10:00 כמעט, ואני המשכתי להעביר את הגלים באותו אופן ולהקשיב להרפיה. אייל אמר שזה היה ממש חשוב שהוא הצליח לישון. אייל התעורר, יצא שוב עם הכלב והעביר דברים לרכב. בסביבות 12:00 הרגשתי שהעוצמה מתגברת והתזמון עדיין כל 3 דקות, והחלטתי שנכון לצאת לשיבא. יצאנו בסביבות 13:00. ישבתי על 2 מגבות במושב האחורי והקשבתי באוזניות לקבצי ההרפיה. אייל כל הזמן הזכיר לי להישאר רפויה ולהמשיך ללדת. הגענו תוך רבע שעה לחניון והתחלנו ללכת לכיוון מיון היולדות. כשהיה גל נעצרתי ונשענתי על רכב קרוב והמשכתי עם סיבובי האגן. נהגת עצרה והציעה לי טרמפ לשער המיון ועניתי שאין צורך. נוח לי ללכת ולעמוד הרבה יותר מאשר לשבת באוטו.
התמקמתי בצד והמשכתי להעביר את הגלים בעמידה בזמן שאייל הלך לקבלה. די מהר נכנסנו לחדר עם המוניטור. האחות לא עשתה בדיקת פתיחה כי אנחנו עם טפטוף של מי שפיר, ואמרה שנחכה לרופאה. האחות חיברה את המוניטור ואמרה שאני יכולה לחזור לעמוד. אחרי כ20 דקות אמרו שהתוצאות לא מספיק טובות וביקשו שאשכב על צד שמאל. זה היה הרבה פחות נוח אבל בגדר הסביר. המשכתי להאזין באוזניות להרפיה. בינתיים הרופאה הגיעה ובדקה פתיחה, 4.5 ס"מ עם 90% מחיקה. תמי אמרה שזה בזכות הפלור ששתיתי. מאד שמחתי שחיכיתי הרבה בבית ולא הגעתי לשיבא לפני שיש פתיחה של 4.
גם המוניטור בשכיבה לא ריצה את הרופאים כי ראו האטות דופק אצל פצפון בזמן ציר, ואחרי כמעט שעה שבה חיכו לראות אם יש שינוי, החליטו שלא נוכל להיכנס לחדר הטבעי (המרכז הטבעי בשיפוץ ולכן הפכו חדר לידה רגיל לחדר טבעי שמאפשר בריכה). התבאסתי מאוד שלא אוכל ללדת בבריכה כפי שרציתי וממש התאמצתי להתעלם מזה כמה שיותר מהר ולא לשהות בתוך המשבר. התנחמתי בזה שתהיה מקלחת.
לקראת 15:00 נכנסנו לחדר הלידה. אייל עמעמם את האורות וביקשתי שישים את הפלייליסט שהכנתי ללידה. אפשרו לי להתחיל עם ניטור אלחוטי בשאיפה שיהיה לסירוגין, אבל המוניטור המשיך להראות האטות. אפשרו לי להיכנס למקלחת אבל שם המוניטור בכלל לא עבד, וגם המקלחת עצמה הייתה רחוקה מלהיות מפנקת בעיקר כי הטמפרטורה קפצה כל הזמן והייתי צריכה להיות עם היד על הברז. ביקשו שאצא ואחרי זמן קצר עברנו למוניטור הרציף. עדיין היו האטות דופק במהלך הגלים. לא חששתי בכלל לבריאות של פצפון, בכלל לא עבר לי בראש שיש באמת בעיה, וזה היה ממש חשוב וטוב כי לא דאגתי והתרכזתי בללדת.
אייל כל הזמן דאג שיהיה שקט ונעים מסביבי. חדר הלידה היה סמוך לקבלה והיה רעש משם. אמרו לאייל בהתחלה שאי אפשר לסגור את הדלת, אבל הוא התמיד בלנסות לסגור ובסוף השאירו את זה ככה. אייל גם דאג לחמם את כרית החימום לגב, ומצא בסוף מישהי ששיתפה פעולה וחיממה את זה במיקרו.
בשלב מסוים הסכמתי לבדיקת פתיחה נוספת, ועדיין היה 4.5. זה קצת הפתיע ואכזב אותי כי עבר זמן ועוצמת הגלים התגברה, אבל מהר הזכרתי לעצמי שלידה היא לא תהליך לינארי ושאין לזה באמת שום משמעות לגבי ההמשך. תמי עודדה אותי ואמרה שאני מתקדמת נהדר. בשלב מסוים הרופאה ביקשה שאעבור לשכיבה על צד שמאל כדי לראות אם המוניטור משתפר. זה כאב מאוד והיה לי מאוד מאוד קשה, וזה גם לא עזר למוניטור. חזרתי לעמידה ונשענתי על אייל בגלים. הרופאה אמרה שצריך לעבור למוניטור פנימי כדי שנדע את הדופק האמיתי של פצפון ולא נסתמך על מוניטור חיצוני (מדהים שעוד לא המציאו מכשיר יותר נורמלי מהדבר הזה). לא הכרנו את הניטור הפנימי – שזה מעין אלקטרודה שמחברים לראש התינוק. הרופאה נשבעה שגם בלידה שלה היא ילדה ככה ושזה יהיה לי יותר נוח מהמוניטור החיצוני. הסכמתי כי חשבתי שאולי ככה הדופק ישתפר ויניחו לנו, וגם הרופאה הייתה מאוד נחרצת. הייתי צריכה לשכב על הגב וזה כאב מאד, אבל אח"כ יכולתי לחזור לעמוד. בשלב מסוים הסכמתי לעוד בדיקת פתיחה והיינו בפתיחה 7. זה עודד אותי.
הגלים התחזקו והיה לי קשה להכניס נשימה ארוכה כמו שמתרגלים בנשימות הצירים. תמי הציעה שאנסה לעבור לחצי עמידת 6 בהישענות על משענת המיטה. הרגשתי את הגלים הרבה יותר חזק בתנוחה הזו ותמי אמרה שזה אומר שאנחנו מתקדמים. מתישהו חזרתי לעמוד, ואח"כ חזרתי לעמידת 6 על המיטה. אמרתי שאני מרגישה את הראש למטה. לא עם היד, אלא ממש מרגישה אותו למטה.
המיילדת הכריזה על פתיחה מלאה. הדופק עדיין הראה האטות וכנראה שהן החמירו כי שמעתי במעורפל רופאים נכנסים לחדר. בדיעבד סיפרו לי שהיו שם איזה 8 אנשי צוות שחיכו לטפל בתינוק. הרופאה אמרה שחייבים שהוא יצא עכשיו. לא הבנתי את הלחץ ולא ניסיתי להבין. אמרו לי שאין זמן לנשימות לידה וצריך ללחוץ כדי שהוא יצא. אני זוכרת רק את קולה של תמי הדולה שאמרה לי ללחוץ, ואייל אמר שכולם שם דיברו אליי שאלחץ. עצמתי עיניים לאורך כל הזמן הזה. מאד רציתי שהוא יצא אז לחצתי. מתישהו ביקשו שאשכב על הגב ואמשיך ללחוץ. זה כאב מאד אבל תוך לחיצות בודדות הפצפון שלנו הגיח לעולם. אייל ביקש להשהות את חיתוך חבל הטבור אבל הרופאים סירבו בתוקף ומיד חתכו וטיפלו בו כי חשבו שהוא במצוקה. בסוף התברר שמלבד שאיבת מי שפיר לא היה צריך לעשות כלום, הוא בכה די מהר ושמו אותו עליי. ב19:53 נולד המתוקון שלנו. 3.490 ק"ג של מתיקות בריאה.
השאירו אותנו לבד בחדר, והמתוקון זחל לשד אבל לא ינק. השלייה לא יצאה תוך חצי שעה, ואז הרופאה התעקשה על פיטוצין בגלל איבוד הרבה דם והסכמנו. השליה יצאה, ואני לא זוכרת מזה הרבה. אח"כ הגענו לתפרים כאשר הפצפון נח על אבא שלו. התפירה כאבה אבל היו "רק 2 קרעים קלים" שכמעט לא הציקו לי בימים שאחרי הלידה. התקלחתי בחדר הלידה ויצאנו משם בסביבות 23:00.
סה"כ 5 שעות בחדר הלידה עד שנווה נולד. סה"כ 18 שעות מתחילת טפטוף מי השפיר ועד הלידה הטבעית. נתונים שהייתי חותמת עליהם מראש. אבל בימים שאחרי הלידה היה לי קשה לחשוב על מה שעברתי כי זה היה מאוד עוצמתי וקשה יותר ממה שחשבתי. הייתי מאוד גאה בעצמי על איך שהתמודדתי עם אי המימוש של פנטזיית הלידה – לא חדר טבעי, לא בריכה, לא מקלחת, לא ניטור לסירוגין, ניטור פנימי שבכלל לא ידעתי שקיים, הדרישה לשכב שהכאיבה מאוד בכל מיני שלבים בלידה כולל השלב האחרון. למרות שהקורס מדגיש מאוד שצריך להבין שהתכנית תשתנה ולשחרר ציפיות, הרגשתי שלא הצלחתי לשחרר ולא ידעתי איך אגיב. הייתי די בטוחה שהכל יקרה לפי התכנית. ברגע האמת כן הצלחתי להתנתק מהציפיות שהיו, לעבור הלאה במהירות אחרי כל ציפייה שנשברה, ולהתרכז בזה שתכף נפגוש את המתוקון שלנו שציפינו לו כל כך הרבה זמן.
לקראת סוף הלידה כאשר היה לי קשה מאוד, התחלתי להגיד לעצמי בראש משפטים כמו "את יכולה לעשות את זה", בעיקר כשניסיתי להכניס כמה שיותר אוויר בתחילת כל גל. בדיעבד היה עוזר לי להתחיל לעשות את זה קודם, ואולי לבקש מאייל לעודד אותי ככה.
אנחנו מרגישים שההחלטה לקחת דולה הייתה ממש חשובה ונכונה, במיוחד בלידה ראשונה. היא מאד עזרה לשנינו לאורך הלידה, וגם הגבירה את הביטחון שלנו לקראת הלידה. בנוסף אנחנו מרגישים שהבחירה באפס הפרדה הייתה מאוד טובה. כל עוד זה מתאפשר מבחינת היולדת והמלווה, זה ממש לא הגיוני לתת למישהו אחר לשמור על האוצר שהרגע נולד לכם. מאד רצינו להיות איתו כל הזמן. זה גם מאד עוזר להתמודד עם התינוק לראשונה במקום בו יש תמיכה מסביב, ולא להתחיל עם זה כשאתם לבד בבית.
היום, שבועיים וחצי אחרי הלידה, אני באמת מרגישה שזו הייתה חוויה טובה לי ולנווה המתוק שגם התגלה כתינוק רגוע, כמיטב המסורת של תינוקות "פשוט ללדת". במבט לאחור אני מרגישה שאני סוג של super woman שהצלחתי להתמודד עם כל הקושי והתכניות שהשתבשו. אני לא חוששת מהלידה הבאה, ואף מצפה שהיא תהיה קלה יותר. ואם לא, אז אני יודעת שאדע להתמודד עם הצפייה שתשתנה :).
