הלידה השניה של מיכל ואסף

הכל התחיל בשני בערב, ה28.9, ב21:00. 

התחילו לי צירים, לא מאוד כואבים או קרובים. ניסינו לזרז אותם עם רפלקסולוגיה ועם אמבטיה מפנקת ומרגיעה 🥰

01:00

הצירים נעשו יותר צפופים, והתלבטנו אם להקפיץ את אמא שלי. מה אם הלידה תקרה בכלל מחרתיים? או מה אם היא תקרה עוד שעתיים?

כנראה שהיה לי קשה לשחרר ולתת לצירים להתקרב. אולי כי לא נפרדתי מנעמי כמו שצריך? או כי אין מי שישמור עליה אם פתאום נצא לבי״ח?

איך היא תרגיש אם היא תקום ולא נהיה שם? 

הייתי בקונפליקט - רציתי שהלידה תתקדם אבל הראש בכלל חשב על נעמי ❤️

לבסוף החלטנו שכדאי שאמא תהיה פה לא משנה מה, גם אם לשווא. 

02:15

אמא הגיעה, אין עליה בעולם!! 

הצירים התרחקו אבל היו קצת יותר כואבים. עשיתי תרגילים על הכדור ועל המשטח כדי לנסות לקדם את הלידה. אני מתרגשת מידיי!

03:00

כולנו הלכנו לישון כי לא נראה שיש שינוי. זה דווקא טוב, אצבור כוחות. הצלחתי לישון לסירוגין בין הצירים. 

06:00

הפקק הרירי יוצא - זו הפעם הראשונה שאני רואה את זה 😵🫪 טוב משהו כנראה זז בכיוון! מדהים!

07:30

נעמי קמה וממש מתרגשת מזה שסבתא ישנה אצלנו 🥰 יש ביניהן חיבור כל כך עמוק!

עוד לא רציתי שהן ילכו, רציתי לבלות איתן זמן איכות אחרון לפני הלידה. רציתי גם להיפרד מנעמי כמו שצריך.

הצעתי שנתארגן כולנו ונלך לשבת לקפה ומאפה (נו כמובןן) ברולדין קרוב לבית. במקביל הצירים דיי רחוקים וקצת כואבים.

09:45

יוצאים!

10:45

ברולדין סיפרנו לנעמי מה הולך להיות, שהיא הולכת לסבתא ואנחנו הולכים להביא את בנגו (שם בטן) וניפגש בבית חולים.

היא חזרה מילה במילה על הדברים שלנו, היא הבינה וקיבלה בצורה כזו בוגרת וחכמה. באותו רגע, היא שיחררה לי משהו בלב וריגשה אותי כל כך. איזו ילדה מדהימה היא ❤️ 

״אני אוהבת אותך הכי בעולם״ אמרתי לה, ״גם אני אוהבת אותך״ היא החזירה לי וחיבקה אותי. בכיתי מהתרגשות ושלושתנו התחבקנו חזק חזק.

יש לי את המשפחה הכי טובה שיכולתי לבקש 😍 אני מאושרת! 

זה היה רגע מכונן ללידה, הרגשתי שלמה, משוחררת ונעמי נתנה לי הרבה הרבה כוחות. והצירים? הגיבו בהתאם… התחזקו והצטופפו.

11:30

נעמי נסעה עם סבתא אליה, אחרי פרידה מרגשת ומלאת אהבה.זה הזמן לנוח אבל גם לעלות שלב בלידה.

כדי לעשות את זה שאלתי את עצמי: ״מה יעשה לך טוב בלב עכשיו?״ 

מוזיקה! לשיר!

שמתי הופעת tiny desk של tori kelly, ושרתי איתה. מי שמכיר אותי יודע שאני שרה מגיל צעיר וששירה זו הדרך הכי חזקה שלי להביע רגש ולהתחבר לעצמי.

** עוד שיטה מגניבה שעשיתי לזירוז (להיריוניות שקוראות את זה): להשתמש במשאבת חלב רבע שעה. 

14:15

הצירים התקרבו והתחזקו ועשיתי מקלחת חמה, שרתי לבנגו את מיטב הביצועים המרגשים שלי: Hurt, I will always love you וכמובןןןן My all של מריה קארי.

כבר תוך כדי השירה הבנתי שהצירים עלו שלב כי הייתי צריכה לעצור, לנשום ולהתרכז כדי לעבור אותם. 

יצאתי מהמקלחת ואמרתי לאסף שצריך לצאת בקרוב, בינתיים הוא אירגן את הדברים ואני נחתי עוד קצת על המיטה. 

15:00

היה לי ציר חזק מאוד בשכיבה על המיטה, והגוף שלי באופן אינטואיטיבי אמר לי להרים את רגל שמאל גבוה גבוה, אני חשה כמו בוםםם חזק פנימי בבטן, יורדים המים! 

שטף אותי גל סטרס מטורף, או אנדרנלין? מה קורה? אני יולדת ברגע זה? מאוד נלחצתי ולא יודעת למה. חייבים לצאת עכשיו! 

עמדנו לצאת מהדלת והבנתי שאני חייבת להירגע שנייה מהסטרס שאוחז בי, זה הזמן לשים את מדיטציות ההיפנוברת׳ינג. למי שלא מכיר,

אלה מדיטציות שמסייעות להרפות, להירגע ולנשום עמוק במהלך הלידה. זה מאפשר לי לתת לגוף להוביל ולהאמין בעצמי מחדש.

היו פקקים דיי רציניים בשעה הזאת, אסף חבש את כובע נהג השודים וטסנו לבי״ח על השוליים של כביש 4.

נסיעה של 50 דקות הפכה ל30. בנסיעה הצירים היו צפופים, כואבים מאוד ומי השפיר המשיכו לרדת בכל ציר. במקביל המדיטציה, עדיין באוזניות, עוזרת לי ומחזקת אותי.

יש בי את את הכוחות להתמודד עם זה! 

15:45

הגענו לביח וחנינו בהורדת יולדות. איך הולכים עכשיו עד המיון?! הרגליים בכלל מתפקדות לי?

אני אוזרת כוחות, נושמת עמוק, מתאספת ויוצאים. זה פחות נורא משחשבתי, לפחות יש את המנוחה בין הצירים 😇 איזה גוף יש לנו!!!!! פלא הבריאה! 

הלכתי ישר לדלפק ״אני חושבת שאני עוד שניה יולדת״. ככה האינטואיציה אמרה לי. היא לקחה אותי מהר לבדיקה,

פתיחה 4 ומחיקה מלאה.״את כל זה עשיתי בשביל פתיחה 4????״ התפלאתי בקול.

15:58

התחלנו מוניטור וביקשתי לעשות אותו בעמידה או בתנועה כי בשכיבה זה בלתי אפשרי. ב15 דקות ראשונות זה עבד טוב,

אבל בחמש דקות האחרונות איבדנו את הדופק בכל ציר.

המיילדת הציעה לי לעלות למיטה בעמידת 6 כדי שאהיה יציבה יותר לקריאה של המוניטור.

הצירים בשלב הזה היו מאוד מאוד מאוד חזקים, כואבים וצפופים! אין לי מנוחה בין הצירים. דקה ציר דקה מנוחה, בקושי הצלחתי לנשום לא משנה כמה התרכזתי בזה.

הרגשתי גלי חום, רעד בגוף ובזרועות שמחזיקות אותי. 

אסף החזיק את המוניטור על הבטן ועזר למצוא את הדופק בכל ציר כי בנגו ממש נדחף למטה, ובמקביל עשה לי היפ סקוויז ולחיצות על הסאקרום כדי להקל על הציר,

זה באמת עזר. 

הגיע רגע של שבירה, ״אני לא חושבת שאצליח ללדת בלי אפידורל״ אמרתי לאסף, ״ציר שעובר לא חוזר״ הוא עודד אותי.

הוא גם זיהה שרגע השבירה הזה הוא בעצם שלב המעבר/המשבר, וזה סימן שהלידה קרובה מאוד. הוא אמר את זה לסשה המיילדת והיא הלכה לזרז את התהליכים ואפילו

למלא את האמבטיה במרכז הלידה הטבעית - הרי רציתי לידת מים…

16:30

סיימנו סוף סוף את המוניטור!

סשה אמרה לנו להתקדם לחדר ליד הרופא ושהוא עוד רגע יקבל אותנו. בשלב הזה אני מעופפת לי בין מציאות לסטלה; מאוד מכונסת אבל גם מודעת למה הולך סביבי. 

התקדמנו לחדר ליד הרופא, ממש חדר ליד המוניטור, כל צעד מרגיש כבד וקשה. סשה הציעה שאתפנה בינתיים, אולי זה יקל? היא לא ידעה עד כמה…

16:40

אסף ליווה אותי לשירותים כי בקושי הצלחתי ללכת. ביקשתי ממנו להוריד ממני את המדבקות של הטנס, זה ממש הפריע לי, רציתי להרגיש חופשייה ומאווררת.

התיישבתי לעשות פיפי ויצאו לי רק כמה טיפות. ״מוזר, לא התפניתי איזה שעתיים… מה קורה?״ 

ניסיתי ללחוץ קצת יותר ואז הרגשתי ציר כואב ומטורףףף, כזה שמעלה דמעות, אסף עזר לי לקום מהשירותים כי לא הצלחתי לבד ואז גם הרגשתי לחץ חזק בטוסיק,

הידוע בשם ציר לחץ. הראש לוחץ ביציאה. 

״הוא בא!!״ צעקתי לאסף, אסף טס למסדרון בצעקות ״אני צריך עזרההה״ ואני בינתיים חוויתי ציר נוסף שגרם לראש שלו לצאת קצת, הרגשתי אותו עם היד שלי!!!! 

סשה ומיילדות נוספות הגיעו, במבט אחד היא קבעה ״את ב+3, את יולדת כאן״.

הלידה 

16:44

היא ביקשה שארד על שש (למען הבטיחות חחח), זה היה קצת מאתגר כי הגוף שלי היה מלא אנדרנלין, רועד ורוטט.

אני צריכה רגע להתאסף, לנשום, להתכונן. חיכיתי שהגוף יעשה את שלו. יתן לי סימן. היא ביקשה לדחוף אבל אני רציתי ״לנשום אותו החוצה״,

בלי יותר מידיי מאמץ או התנגדות. להרפות להרפות להרפות. 

יאללה עושים את זה: לחצתי קצת עם בוא הציר, הרגשתי את הראש שלו מתחיל לצאת ואת הring of fire, ידעתי שזה אמור להרגיש ככה, זה שורף ולא נעים אבל מאוד זמני.

בשליטה, המשכתי לדחוף אט אט, הראש בחוץ!!! נשימת ״פו פו פו״.

עוד לחיצה, כתף אחת יוצאת ואז השניה, זו תחושה מאוד מאוד מוזרה אין מה להגיד. לחיצה אחרונה - הוא בחוץ!! 

אני מורידה את החולצה, לא ברור לי איך הייתי ברמת המודעות הזאת ?!?!?!( וישר לוקחת אותו אליי לחיבוק חזק.

״איזו דרך להגיע לעולםםם״ אני אומרת לו.

הוא בוכה קצת וישר נרגע עליי, ואפילו מחפש לינוק 😂

סיפור לידה מהמם של התלמידה שלי - מיכל גנני שובי , לינק לכל התמונות באנסטאגרם https://www.instagram.com/p/Dego3qACAtd/?cplk=emc5dWd1M2VwdmQz&img_index=10