בבוקר יום שני, ה-30.1, אחרי לילה משונה ללא שינה, התחילו התכווצויות משונות בבטן התחתונה. הן באו והלכו. הרגיש כמו התחלה של מחזור קליל.

נרגשת מאוד, סיפרתי לבן זוגי, שאני מרגישה שאולי היום זה היום. הוא החליט שלא ללכת לעבודה ונשאר איתי בבית. מתרגשים, הורדנו אפליקצייה של תזמון צירים והתחלנו לתזמן. הם באו והלכו כל רבע שעה בערך. החלטנו לצאת החוצה לטייל קצת כדי לזרז את העניינים. בן זוגי רצה לקנות פסנתר חדש אז הלכנו לחנות פסנתרים ענקית בתל אביב. עם צירים סדירים שבאו והלכו כל רבע שעה, הסתובבתי בחנות הפסנתרים ויחד עם הפיצקית הקשבנו לתומאי מנגן. הרגיש שהפיצקית נהנתה מהנגינה כי הצירים הלכו והתחזקו.

כשחזרנו הביתה כבר לא ממש הצלחתי לעמוד, לשבת, לשכב, שלא לדבר על לאכול. השתמשתי הרבה בנשימות של פשוט ללדת שלמדנו בקורס – 4 פנימה, 8 החוצה. ההרפייה של חלקי הגוף עזרה לי להירגע. להרפות כתפיים. הרגשתי קצת מבולבלת, לא הייתי בטוחה האם כבר כדאי ללכת לבית חולים או לא. כשתהיתי האם זה הזמן, הצירים הפסיקו! מה שבלבל אותי אפילו יותר.

ניצלתי את ההפוגה כדי לישון קצת ולצבור כוחות למה שעתיד לבוא. הצלחתי לנמנם ממש מעט והתעוררתי שוב מצירים, הפעם חזקים הרבה יותר. הייתי צריכה לקום לעמוד כדי לצלוח אותם. לשכב היה ממש רעיון רע בשלב הזה. החלטנו ללכת לבית חולים. אמצע הלילה, ירד גשם של ברכה בחוץ, ואני כואבת ומתרגשת ועוד מיליון תחושות שלא הרגשתי לפני.

לא אכלתי או ישנתי כבר יממה וחצי. החלטתי לסמוך על הגוף שלי ובעלי הזכיר לי את המנטרה שבחרתי לשנן מהקורס: אני סומכת על הגוף שלי, אני סומכת על התינוקת שלי. היא יודעת את הדרך החוצה.

הגענו למיון יולדות שהיה עמוס ונראה כאילו אמצע היום. בבטן כבר הרגשתי: היום זה לא היום ללדת. שלחו אותנו לשכב על אחת המיטות הפנויות, חיברו למוניטור ואחות חסרת סבלנות וחסרת חיוך בדקה פתיחה במהירות ואגרסיביות. זה כאב כל כך! בקושי חצי. לכי לראות את הרופאה. אחרי המתנה ארוכה (וכואבת) הרופאה אמרה שהיא יכולה לאשפז אותי, אבל שהיא ממליצה לחזור הביתה כי זה עלול לקחת זמן. החלטנו לחזור הביתה. הגשם בחוץ כבר לא היה נראה כמו ברכה, היה קר ורטוב ומבאס. המוטיבציה קצת נחתה.

ביליתי במקלחת את רוב הלילה. מים חמים היה הדבר היחיד שעזר לי לשרוד את הצירים הכואבים. קצת שכחתי מהנשימות אבל בין ציר לציר הזכרתי לעצמי לנשום כמו שלמדנו.

ניסיתי לתזמן את הצירים. כל 5 דקות ציר. סדיר להבהיל.

בערך ב 5 בבוקר הערתי את בעלי.

ב 6 וקצת שוב במיון יולדות.

שוב פתיחה של חצי בקושי.

מוניטור מצויין אבל אני סובלת וכואבת. מה עושים?

הפעם רופא, ״לכי הביתה. תחזרו שוב כשיתחזק. נתראה בערב״. הערב הגיע, כל ציר נראה כמו נצח. ועכשיו מה שהכי עזר לצלוח את הצירים מלבד המקלחות החמות היה הדימוי שלמדתי בקורם. ״גל״..  כל ציר הוא כמו גל. יש לו שיא, ואז הוא יורד אל החוף. דמיינתי את זה בבראש, כמו שלמדתי, כך שלכל ציר התחלה כואבת אבל גם סוף מהיר.

הבוקר הגיע ושוב הגענו למיון (בפעם השלישית!). הרופא מאתמול בדיוק עזב. המיון היה רגוע ונעים. הבחורה בקבלה הייתה מקסימה והאווירה הייתה נעימה למרות שכאבתי מאוד. האם היום זה היום?

אחות מקסימה חיברה אותי למוניטור. בדיקת פתיחה. 3! לא יכולה לתאר את ההתרגשות. זה קורה היום! ברגע שהאחות עזבה את החדר בעלי ואני התחלנו לבכות מהתרגשות.

זה קורה. אנחנו תכף פוגשים אותה. המסע הארוך מגיע לסיומו.

״רוצים מרכז לידה טבעי״ הכרזנו. האחות אמרה – בשביל מרכז לידה טבעי צריך פתיחה 5. אני יכולה לשלוח אתכם לחדר לידה רגיל בינתיים. ״לא לא לא, נחכה!״ היא שלחה אותנו למסדרון עם כדור פיזיו וכעבור שעה וחצי בערך בדקה שוב פתיחה. 5! יאללה. הולכים למרכז הטבעי.

נכנסנו למרכז הלידה הטבעי ב 8 בבוקר. באזור 14:00 המיילדת (שושי המקסימה) בדקה שוב פתיחה. עדיין 5. המוטיבציה נוחתת. ב3 היא הולכת, מגיעה מיילדת אחרת להחליף אותה (ילנה).ילנה מנסה להשתמש בכל השמנים שהבאנו כדי לקדם את הלידה. שמן תפוז על השפתיים, שמן מרווה מרושתת מול האף, עיסויים בגב התחתון. בחילה חזקה. בערך ב6 שוב בדיקת פתיחה (למה כל כך הרבה בדיקות פתיחה?) ובפנים חמורות סבר אומרת – ״אין התקדמות. עדיין 5. אם לא יתקדם בקרוב נצטרך להעביר אותך לחדר לידה רגיל. לידה במרכז הטבעי לא אמורה להיות ארוכה כל כך״.

אני מבוהלת ולחוצה ולא רוצה חדר לידה רגיל. לא רוצה מכשירים וצינורות. לא רוצה ניאון ומוניטור. לא רוצה! תני לי עוד זמן. כאן כבר התחלתי לאבד תחושת זמן ולכן לא יודעת מתי קרה מה.

היא קוראת לרופא, הרופא מבקש להעביר אותי לחדר לידה רגיל. אין משהו שאפשר לעשות? אמא שלי ובעלי לא מוכנים להתפשר. הרופא מבקש בדיקת פתיחה נוספת. עדיין 5. יש אפשרות של סטריפינג. אולי זה יעזור אבל לא בטוח. כן כן כן, תעשה מה שצריך. אני כואבת ועייפה. ולא רוצה חדר לידה רגיל.

הסטריפינג לא כואב יותר מציר. תוך כדי אני שומעת צליל ״פאק״ חזק וגל של מים חמימים מתיז על הרופא ועל המזרון! פקעו המים! הרופא מצחקק ומשועשע ואומר שעכשיו התקדמנו קצת. זה אומר שנשארים בחדר הלידה הטבעי? לא. צריך להעביר אותך לחדר לידה אחר. צריכים את החדר הזה (למה? למה לא לחכות? למה להעביר אישה באמצע לידה?) ותוך כדי צירים כואבים מעבירים אותי לחדר לידה טבעי ישן שנראה כמו מחסן אבל לי לא אכפת גם ללדת במסדרון. לידה טבעית יכולה לקרות בכל מקום, הזכרתי לעצמי.

בשעות שאחר כך הרגשתי כמו מסוממת למרות שאפילו אינפוזיה לא חיברו לי. אני זוכרת שהתקשיתי לפקוח עיניים. בעלי מעסה לי את הגב התחתון בחוזקה וזה הדבר היחיד שעוזר כרגע.

ילנה סיימה את המשמרת מתישהו ואז הגיעה מיילדת אחרת. רק בדיעבד אני יודעת שזו ג׳קי, המלאכית המדהימה, ששמעתי עליה רבות בקבוצת הפייסבוק של פשוט ללדת. כל הלידה שיניתי תנוחות ועכשיו כבר הייתי עייפה כל כך. ג׳קי ביקשה שאעלה על המיטה ואנסה לנוח בין הצירים. בלי ששמתי לב הייתי על הגב, למרות שהזהירו אותי מהתנוחה הזו ככה היה לי הכי נוח, עם צורך עז לדחוף החוצה. דחפתי בכל ציר. בעלי מחזיק רגל אחת. אמא מחזיקה רגל אחרת. ג׳קי מורחת שמן שקדים ומבקשת שאפתח ידיים לקבל את הפיצקית. אני שולחת ידיים. ב12:02, ה-2.2, הגיחה סול לאוויר העולם בעיניים פקוחות לרווחה. 14 שעות של לידה השתלמו.

ברגע שהניחו אותה בידיים שלי חזרו אליי כל הכוחות. העיניים נפתחו שוב. רעבה וצמאה. אין קרעים. הייתי מוכנה לקום וללכת. הרגשתי חזקה ועירנית. שעתיים של עור לעור, הפיצקית מתחילה לינוק. הרבה תמונות בפלאפון. ג׳קי מספרת לי שבקבוצת הוואטסאפ של המחלקה כולם הימרו שלא אלד בחדר הלידה הטבעי. לא הייתה לנו לידה כל כך ארוכה כאן כבר הרבה זמן, כך היא אומרת.

למי אכפת מזמן. יש לי את סול 🙂

שיתוף באמצעות:

רוצה ללמוד עוד ולהרשם לקורס הכנה ללידה שלנו? מלאי את הטופס הבא

[contact-form-7 404 "לא נמצא"]